<h1>תוספות רי"ד מהדורא תליתאה על פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאי אור ר"ה אמר נגהי רב יהודא אמר ליל. קס"ד ה"ק וכאור בעה"ז כך זריחת שמש לצדיקים לעה"ב. פתרון המורה נ"ל דחוק לפי הגירסא. והנכון בעיני שמדמה זריחת שמש של צדיקים בעוה"ב כאור בוקר בעוה"ז ובעבור זה מדמה אותו לבוקר המאיר אורו הולך ומתגבר כך יהא אור השמש לעתיד לבא הולך ומתגבר תמיד אבל אור הצהרים הולך ומכחיש.
<h2>דף ד:</h2>
במוחזק לן דלא בדוק וקאמרי הני דאנן בדקיני' מהו דתימא לא ניהמני' קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא כו' הימנוה רבנן בדרבנן. ראיתי מקשים בזה דהכא משמע דבדאורייתא לא מהימנינן לאשה ועבד במילתא דקיימא בחזקת איסורא כגון דומיא דהכא דהאי בית מוחזק לן דלא בדוק הוא ואמרי הני בדקנוהו וטעמא דמדרבנן הא בדאורייתא לא מהימנינן להו וא"כ לא תהא אשה נאמנת לקוץ לו חלה וגם להפריש מעשר דאמרי' בפ' המדיר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברות על דת משה ויהודית ומפרש איזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה ואמרינן בגמרא אתרווייהו היכי דמי אי דידע ניפרוש ואי דלא ידע מנא ידע היינו משמע דבעי למימר דכל זמן שלא ידע בבירור דאינה מעשרת ואינה קוצה סמכי עלה ומותר לאוכלן על פיה. עוד לפי משמעות דהכא לא היו נאמנין אשה ועבד לנקר את הבשר דבשר נמי בחזקת איסור עד שינקרוהו ותימה היא לומר כך דהא מעשים בכל יום דסמכי' אעבד ואשה בניקור הבשר. וגם נמי במסכת עירובין משמע דאשה ועבד אינן נאמנין להתיר אלא במילתא דרבנן דקתני בפ' כיצד מעברין אפילו עבד אפילו אשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל ומוקמינן טעמא בגמרא משום דמדרבנן היא היינו משמע אבל בדאוריית' לא מהימנינן להו. עוד מקשים דהא משמע אפילו קטנים מהימנינן גבי בדיקת חמץ הואיל ומדרבנן היא והכא גבי תחומין משמע דלא מהימנינן להו אע"ג דתחומין דרבנן הן דהא לא קתני אלא עבד ואשה אבל קטן לא קתני ועוד במסכת כתובות משמע בהדיא דקטנים לא מהימני בתחומין דאמרי' התם בפ' שני ואלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן וקחשיב נמי נאמנין לומר עד כאן היינו באים בשבת ואמרי' התם נמי בגמרא משום דתחומין דרבנן והיינו משמע התם דאין נאמנין אלא בגודלן אבל בקטנותן לא. והכי גבי בדיקה אפי' בדאורייתא כגון האשה שהיא נאמנת לספור ולומר טהורה אני גם במעשר וחלה שהן מוטלין על האשה לקוץ חלה מעיסתה וגם לעשר פירותיו כדתנן עישרתם עירבתם הדליקו את הנר התם ודאי אשה מהימני וה"ה אם אמר לעבדו לעשר פירותיו ואומר לו כי עישרתים נאמן וכן אם נותן להם בשר לנקר או פירות לעשר נאמנין הן אפילו בדאוריית'. אבל במידי דלא רמיא עלייהו כגון בדיקת הבית שהיתה מוטלת על בעל הבית ומוחזק לן דלא בדקי' ואלה אומרי' כי אנחנו בדקנו אותו אי לאו דהוי מדרבנן לא מהימני שאם מעידין על פירות ראובן שהי' טבל ואומרין כי הוא הרשה אותנו לעשרן ועישרנום אינן נאמנין ואע"ג דבטבלייהו נאמנין משום דעלייהו רמיא מילתא אבל בטיבלא דאחריני דלא רמי עלייהו דוקא לבעה"ב שעשאו שליח נאמנין אבל לאחרים אינן נאמנים לומר כי אני נעשינו שלוחים עליו ועישרנוהו. וקטן אקטן נמי לא קשיא הכא דנאמן משום דאמר אני עשיתי מעשה ובדקתי' והתם בעירובי תחומין הוא מעיד ואומר שעד כאן הגיע תחום שבת ואין עדות לקטן כלל אפילו בדרבנן אבל במעשה שאומר כי אני עשיתי בדאוריית' לא מהימן אבל בדרבנן מהימן.
מי הוי מקח טעות או לא. פירוש וכגון שהשכירו לו קודם ארבעה עשר שלא חל חיוב על המשכיר אבל אם השכירו לו ביום י"ד כבר חל החיוב על המשכיר ובלא מקח טעות נמי על המשכיר לבדוק.
<h2>דף ה:</h2>
ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה כו'. פי' אע"ג דלא יראה בגבולין כתיב לא נפקי בתים מכלל גבולין.
<h2>דף ו.</h2>
מאי קאמר אמר ר"פ ארישא הפקידו אצלו זקוק לבער שנא' לא ימצא בבתיכם. פי' כדילפינן לעיל מלא ימצא שלא יקבל פקדונות מן הגוים וכגון שקיבל עליו אחריות, והדר אמר ייחד לו בית ייחד לו שדה אינו זקוק לבער כגון דאמר לי' הא ביתא קמך ולא קיבל עליו אחריות.
רב אשי אמר לעולם אסיפא וה"ק ייחד לו בית אינו זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם והאי לאו בבתיכם קרינא בי'. פי' האי ייחד לו בית קאי אהפקידו אצלו דתני חייב לבער והוי כשקיבל עליו אחריות כדאמרן לעיל והדר תני שאם ייחד לו בית אע"פ שקיבל עליו אחריות מותר דהו"ל כאלו הי' עומד בביתו של גוי ולא בביתו והילכך אע"פ שקיבל עליו אחריות שרי.
ולמימרא דשכירות קניא. פי' אע"ג דקניא דלא מצי לאפוקי עד זימני' מ"מ לא קניא לאפקועי שמא דישראל מיני' שלא יקרא ביתו כל זמן השכירות דהא גבי ע"ז אע"פ שהשכירו לו הוא עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתך וה"נ יהא עובר משום לא ימצא בבתיכם. ומתרץ שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא כו'. מה שדקדקתי מיכן במהדורא קמא שהמפקיד חמצו בביתו של גוי שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא דהא לאו בגבולו קאי ולא בביתו קאי וקרא לא אסר אלא בבתים ובכל גבולך, אינו נ"ל, שא"כ יטמין אדם חמצו ברה"ר או ברשות הגוים ויפטר, לא היא דכל היכא דקאי ברשותיה קאי בין אם הטמינו בשום מקום בין אם הפקידו בבית הגוי ולא שרינן כשייחד לו מקום אלא דוקא בחמצו של גוי דאע"ג דקיבל אחריותו עליו מ"מ כל היכא דקאי דגוי הוי ואם רוצה הגוי ליטול חמצו אין ישראל יכול לעכבו ומן דינא הי' דלא ליעביר ישראל עלוי' דקרינא בי' שלך ולא של אחרים אלא משום דכתיב לא ימצא דמשמע אפילו של גוי אסרי' לי' ולא אסרי' רחמנא אלא בביתו (של גוי) ושיהי' מצוי לו בכל ביתו אבל אם ייחד לו מקום שאינו מצוי בכל ביתו לא אסרו אבל חמצו של ישראל כל היכא דקאי דידי' הוי וברשותי' ואין לנו כח להתירו שהכל הוא ברשותי' שהרי יכול להקדישו בכל מקום שהוא עומד ואע"ג דבעינן ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ומאי דאמרן לעיל אין לי אלא בבתים בבורות שיחים ובמערות מנין ת"ל בכל גבולך דמשמע דוקא בגבולו הוא עובר אבל ברה"ר וברשות הגוי אינו עובר לא דרשי' הכי אלא בחמצו של גוי דנפקא לן מלא ימצא שאם קיבל עליו אחריות שהוא עובר בלאו אם תופסו בביתו וריבה נמי בורות שיחין ומערות מכל גבולך שאע"פ שאינו שלו כיון שקיבל עליו אחריות אסור ודוקא בחמצו של גוי בעינן גבולך אבל בחמצו של ישראל בכל דוכתא דהוי עבר עלוי' כיון דברשותי' קאי והכי בפירקין דלקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר ואמרי' התם אע"ג דהרהינו אצלו דגוי לא קני משכונו דישראל וברשותא דישראל קאי אע"ג דקאי בביתו של גוי ומשכנו אצלו ומש"ה עובר עליו ה"נ כיון דחמץ דישראל הוא אע"ג דקאי בבית הגוי בבית ישראל קרינא בי' כיון דאי בעי למישקלי' לא מצי גוי מעכב עלוי'.
<h2>דף ו:</h2>
גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה דדעתי' עלוי'. פי' מדמקשה וכי משכח לי' לבטליה ומתרץ דילמא משכח לה לבתר איסורה ש"מ דעד השתא מיקמי איסורא קאמר וה"פ שמא ימצא גלוסקא יפה אחר בדיקתו ודעתו לאכלה ושמא לא יאכלנה ויתעצל בביעורה מחמת שום צורך שבא לו ובעוד שיתעצל בביעורה יעבור עלי' בבל יראה הילכך מקדים ומבטלה שאף אם יתעצל בביעורה לא יעבור עלי' בב"י ובכל החמץ ששייר מבדיקתו אין לגזור דכיון שהניחו בצינעה כדי לבערו כדתנן ומה שהוא משייר יניחו בצינעה כדי לבערו כדי שלא יהא צריך בדיקה אחרי' מזהיר זהיר בי' אבל בזו שמצא אחר בדיקתו לא יזהר. ומה שכתבתי במהדורא תנינא שיחוס עלי' כדי ליתנה לגוי אינו נ"ל שהרי אסור הוא בהנאתה ונתינתה לגוי הנאה היא כדכתבית בפ' הדר עם הנכרי במהדורא תליתאה ולאו ברשיעי' עסקי' ותו דאי משהה לי' כדי ליתנה לגוי מה יועיל הביטול שיעשה לה מקודם לכן כיון שחוזר ורוצה לזכות בה עובר הוא בב"י, לפיכך נ"ל לפרש שאינו רוצה לזכות בה כלל אלא שמא יתעצל בביעורה שעה אחת ועל אותה שעה הוא עובר בב"י ואם מקדים ומבטלה שוב אינו עובר בבל יראה אע"פ שמתעצל בביעורה.
<h2>דף ח.</h2>
וגג היציע. פ' המור' אע"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע א"צ לבדוק אבל שאר גגין שלהן לא היו משופעין. ומשמע מדבריו ששאר הגגין שהן שוין וניחא תשמישייהו צריכין בדיקה וקשיא לי השתא חצר אינה צריכה בדיקה מפני העורבים כ"ש הגגין א"ו כל גג א"צ בדיקה מפני העורבים וגג היציע איצטריך לי' שמפני שהוא נמוך ועומד כנגד פתחי חלונות שבעליי' אין העוריבן מצויין שם.
רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת א"צ בדיקה. פי' שם המטה מכותל לכותל כדי לחלוק מן המטה לכותל להצניע שם חפצים יקרים כגון בגדים וכלי תשמיש ואינו נכנס שם לאכול ולשתות והו"ל מקום שאין מכניסין בו חמץ וא"צ בדיקה. ומפסקת היא ששני ראשי המטה הן מגיעין עד שני הכתלים מיכן ומיכן שלא יוכל אדם לעבור שם שאם הי' יכול אדם לעבור שם הי' צריך אותו החדר בדיקה שמא נכנס שם תינוק וככר בידו. והדר תניא רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתי' ומפסקת צריכה בדיקה, ופרקי' לא קשי' הא דמידליא הא דמיתתיא פי' רישא דמיתתיא שלא היו כרעי' גבוהין דלא ניחא תשמישתא והו"ל כחורי הבית התחתונים דלא ניחא תשמישתייהו וסיפ' דמידליא וניחא תשמישתה והילכך יש לחוש שמא שמו שם פת תחת המטה ואע"פ שעצים ואבנים סדורים תחתי' דהשתא לא ניחא תשמישתיה יש לומר שמא קודם שסידר שם העצים והאבנים נשתמשו תחתי' בחמץ וצריך לפנות העצים והאבנים ולבדוק.
מאי סכנה סכנת עקרב כי אשתמיש היכי אישתמיש. פי' בחור שמשתמשין בו וניחא תשמישי' אין עקרב מצוי שם שאינו מצוי אלא במקום שאינו נראה והילכך יבדוק וליכא סכנת עקרב. ומתרץ לא צריכא דנפל. פי' בחור ודאי היו משתמשין בו ושם אין סכנת עקרב אלא נפל החמץ ונתגלגל ונכנס בעומק החור בתוך הכותל ושם אין משתמשין מפני סכנת עקרב אלא מפני שימוש רב בחיצונו של חור הנראה וניחא תשמישי' נתגלגל החמץ ונפל שם ופני סכנת עקרב פטרנוהו שלא יבדוק שם אלא בביטול סגיא. ומקשה אי נפל ל"ל בדיקה והא תנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. פי' למה אתה מתלה הטעם מפני סכנת עקרב תיפוק לי שהוא פטור מלבדוק מפני שהוא סמוי מן העין ומכוסה בתוך הכותל ודמי למי שנפלה עלי' מפולת שאע"פ שהחמץ שם פטור מלבדוק מפני שהוא סמוי מן העין. ומתרץ התם אין הכלב יכול לחפש אחריו הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. פי' התם בגל כיון שהוא טמון ומכוס' בגל עד שאין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער ואינו צריך בדיקה וגם הנה בחור נמי אם נפל בעומק החור כל כך עד שאין אדם יכול להוציאו כלל בודאי שהוא כמבוער וא"צ בדיקה אלא כגון שהוא יכול להכניס זרועו עד (שיחי') [שיוכל] ליטול אותו הילכך לא חשיב כמבוער והוה צריך בדיקה אילולי סכנת העקרב. כך נ"ל פתרון שיטה זו, והמורה פי' דנפל הכותל ולא נ"ל פתרונו.
<h2>דף ט.</h2>
דאמר רב הושעי' מערים אדם על תבואתו. ראיתי מקשים אי הכי אפי' עם הארץ נמי ספק וספק היא דהא אמרי' רוב עמי הארץ מעשרין הן. ונ"ל לתרץ דעם הארץ כיון דחשוד הוא שלא לעשר לא מספקינין לי' בהכי דעם הארץ לא טרח וטורח גדול היא להכניס תבואתו עם המוץ שלה בחצרו. עוד מקשים וכי נחשדו חברים להפקיע תבואתם מיד מעשר. ונ"ל לתרץ שאין כוונתם ליטול המעשרות אלא כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה כדאמרי' בריש פ' כיצד מברכין ובפ' הזורק גט לאשתו אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן משום ר' יהוד' בר' אילעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרוני' דורות האחרונים הי' מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית אלמא דורות האחרוני' היו מתכוונים להיפטר מחיוב המעשרות ואפילו החברים שבהן.
<h2>דף ט:</h2>
אימור דאמרי' שאני אומר בתרומ' דרבנן. פי' המורה בתרומה בזה"ז, ואין אנו צריכין לכך דאפי' בתרומה דאורייתא נמי הדימוע מדרבנן הוי דמדאוריית' חד בתרי בטיל והא דבעינן אחד ומאה מדרבנן היא כדאמרינן בפ' יוצא דופן. עיין בפ' השוכר במהדורא תליתאה.
<h2>דף יא.</h2>
קמח וקלי תנן. פי' המור' ואין אלו ראוין לאכיל' מקלי ואילך לאחר שנתייבש אין ראוי לאכילה. ואינו נ"ל דהא בכל דוכתא אמרי' דקליות חזי לאכילה כדאמרי' בפ' הזהב לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילם אצלו ובפ"ב דכתובות אף חילוק קליות ראי' ולקמן בערבי פסחים אמרי' ר"ט הי' מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בע"פ כדי שישאלו. ובספרים כתב קמח קלי תנן וזו היא גירסא יפה, וה"פ קמח של קלי שלא היו מוכרין קליות בשוק שמא ישכחו ויאכלו אלא היו טוחנים הקליות ועושין מהן קמח כיון שלא היו משהין אותם ליכא למיגזר דילמא אכיל מנייהו וקמח של קלי לא חזי לאכילה עד שלא יבשל אותו.
<h2>דף יג.</h2>
ונימא מר הלכה כר"ג דהו"ל מכריע. פי' לא רצה לומר דסתם לן תנא כוותי' דכיון דר"ג קשיש מנייהו הוה דהוה בימי ר"ע שהי' רבן של ר' יהוד' ור"מ א"כ הויא לה סתם ואח"כ מחלוקת שלאחר ר"ג באו ר"מ ור' יהוד' וחלקו והילכך אין הלכה כזה הסתם מש"ה אמר דהו"ל מכריע, אמר לי' ר"ג לאו מכריע הוא. עיין מה שכתבתי בפ' הגוזל במהדורא תליתאה.
<h2>דף יד:</h2>
מי דמי התם טמא וטמא הכא טהור וטהור. פי' והניחא לרבינא משמע דרבא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב ל"ש חולין ול"ש תרומה וקדשים אין טומאה עושה כיוצא בה שפיר מצי למילף מדברי ר' חנניא דמטומאה דרבנן מסקינן לטומאה דרבנן ועבדינן משלישי שני והה"נ בתרומה מסקינן מאיסור דרבנן לטומאה דרבנן א"נ לרב אדא משמי' דרבא דאמר ל"ש אלא חולין ותרומה אבל קדשים עושה כיוצא בהן שפיר מצי למילף מר' חנניא דמסקי' מטומאה קלה דאוריית' לטומאה חמורה דאוריית' עבדי' משלישי שני והה"נ מסקי' בתרומה איסור' דרבנן לטומאה דרבנן דהא אין אוכל מטמא אוכל בתרומה אלא לאביי דאמר ל"ש אלא חולין אבל תרומה וקדשים אוכל מטמא אוכל איכא לאקשויי מי דמי התם טמא וטמא אבל תרומה טהור וטמא דמדאורייתא שריא ומטמאין בטומאה דאורייתא וקשיא מתני' לאביי.
<h2>דף טז.</h2>
ספק משקין ליטמא טמא. אי קשיא והא משקין אין בהן דעת לשאול וכל שאין בהן דעת לשאול ספיקו טהור מן התורה ואמאי מחזרינן אכתי בספק משקין ליטמא הא בעי' למימר בשלהי פירקין ספק טומאה הבאה בידי אדם אמר ר' יוחנן נשאלין עלי' אפילו בכלי המונח ע"ג קרקע בדבר שיש בו דעת לישאל.
<h2>דף יז.</h2>
רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי. כפי מה שפירש כאן המורה דלחם הוי אב הטומאה כך מצאתי שפי' גם רבינו שלמה בן היתום זצוק"ל בכריתות בפ' אמרו לו דתנן התם אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין באוכלין שהן אבות הטומאה מיירי דנגע במת והיכא אשכחן דאוכלין הוו אב הטומאה כדאמרי' בפ' אור ארבעה עשר ובהנהו חייב כרת כשאכלן ונכנס למקדש אבל באוכלין טמאין בטומאה דרבנן לא הוי חייב כרת אלא לאו בעלמא, ודבר זה לא יתכן דאוכלין ומשקין וכלי חרס לעולם אינן נעשין אב הטומאה שכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה והכי תניא בסיפרא או נפש כי תגע בכל דבר טמא ר"ע אומר יכול אפי' נגע באוכלין ומשקין ובכלי חרס יהא חייב ת"ל בהמה מה בהמ' מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אבות הטומאה והמורה פירש התם אכל אוכלין טמאין ונפסל גופו מן התרומה אם אכל חצי פרס ונכנס למקדש ארביעית יין קמהדר דמשום אוכלין טמאין לא מחייב אביאת מקדש, והוא העיקר.
הדם והמים והיין והשמן משקי בית מדבחיא. קשיא לי כיון דדם מונה עם משקה בית מדבחיא היכי אקשינן לעיל מדם שניטמא וזרקו לרב ואידחוק לתרוצי מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר והא רב משקי בית מדבחיא תני אבל משקי מדבחיא ה"נ דמיטמו.
<h2>דף כ.</h2>
צריד של מנחות. פי' המורה יבש של מנחות מקום שלא נגע שם שמן. ואינו נ"ל דכיון דאמרי' דכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כי היכי דלגבי טומאה חשוב הכל כאוכל אחד ואם נגעה טומאה במקצתו כולו טמא הה"נ גבי הכשר חשיב כאוכל אחד ואם הוכשר מקצתו כולו מוכשר. ורבינו נתן זצוק"ל פי' מנחה יבשה שאינה בלולה, וזהו פתרון יפה כגון מנחת חוטא שאין בה שמן ודומה לו מאי דתנן בריש עדיות כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריד פי' בלי שום הכשר.
<h2>דף כ:</h2>
גרמא אין בידים לא. וכיון דלא חזיא לאכילה לעול' ולשריפה קיימא שהרי עתידה היא להיטמא אמאי לא מטמאינן לה בידים ושרפינן לה, והאי דאמרי' תולין לא אוכלין ולא שורפין, פי' דלא שרפי' לה עד שנטמא אותה דומיא דקדשים שנפסלו דאמרי' תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא אע"ג דלשריפה קיימא לא מטמאינן לה בידים והכא אמאי אמר שתיהן כאחת.
<h2>דף כא:</h2>
עבר זמנו אסור בהנאתו פשיטא. פי' ברישא תני כל שעה שמותר לאכול מאכיל דמשמע מותר שאפי' איסור דרבנן אין בו והדר תני עבר זמנו דמשמע זמן תורה פשיטא ודאי דכיון דעבר זמן תורה ואיתסר מדאורייתא שאסור בהנאתו והכי הו"ל למיתני וכל שעה שאינו מותר לאכול אסור בהנאתו והוא משמע דמשעה דאיתסר מדרבנן אסור בהנאה אבל השתא דתני עבר זמנו דמשמע זמן תורה פשיטא ודאי דאסור בהנאה ומתרץ לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכאלו אמר וכל שעה שאין מותר לאכול אסור בהנא' דמי.
כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. לקמן בשמעתין מסקי' דלא אמר אלא על חמץ בפסח ושור הנסקל.
<h2>דף כה.</h2>
זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר. פירוש דהוה ס"ד שלא אסר הבורא אלא הגידולין שיגדלו בכלאי הכרם אבל העיקרין שהיו מותרין קודם זריעה לעולם אינן נאסרין אך אם יתוסף האיסור בהם באחד ומאתים כדין כל תערובת כלאי הכרם שמתערבין בדבר המותר ואוסרין אותן והשתא אמר שגם העיקרין שהיו מותרין נאסרין בהשרשה בלי שום גידול איסור שיתוספו בהם.
<h2>דף כה:</h2>
אביי כר' יהודא. פי' אביי סבר דכל היכא דלא אפשר אע"ג דמיכוין שרי כגון בגרירת מטה וספסל כיון דלא אפשר בהגבהה אלא בגרירה א"כ כל כוונתו אינו גורר אלא כדי לישב עליהן ואע"פ שמתכוין לעשית חריץ כיצד הוא מתכוין שהוא שמח בו וצריך לאותו חריץ אפ"ה מותר כיון שעיקר גרירתו אינה אלא כדי לישב בהן הנאת החריץ בע"כ ומאלי' היא באה והילכך היא מותרת אבל אם הי' אפשר בהגבהה וגיררן אע"פ שאינו מתכוין לאותו חריץ ואינו צורך לו הי' אוסר דכיון דאפשר בהגבהה ועביד גרירה זאת הוא חשובה לו כוונה ור"ש היכא דמכוין הוה אסר ואע"ג דלא אפשר והיכא דלא מיכוין שרי ואע"ג דאיפשר נמצא במה שהחמיר ר' יהודא מיקל ר"ש ובמה שמקל ר"ש מחמיר ר' יהודא וכן נמי כשעובר לפני ע"ז כיון דלא אפשר שאין לו דרך אחרת לעבור אלא משם נמצא שאינו עובר להריח אלא לעשות צרכיו ואע"פ שבדרך עברתו הוא מתכוין להריח מותר לזאת היא הנאה הבאה לו בע"כ מאלי' וכן נמי ר' יוחנן בן זכאי לא אפשר לי' לדרוש לצבור אלא ברחוב הר הבית וכל כוונתו לא היתה ולא הלך לשם אלא להכיל את העם ואע"פ שהי' שם צל ההיכל והי' שמח ומתכוין בצלו הי' מותר כיון שעיקר הליכתו לא מפני הצל היתה ואין לחלק בין ריח ע"ז ובין גרירת הספסל כאשר חילקתי במהדורא קמא ותנינא אלא כולן שוין הן ובכולן הי' מתיר אביי אליבא דר' יהודא ולק"מ דלא חשיבא לי' כוונה לאביי אלא אם הי' גורר בעבור החריץ ולא כדי לישב עליו ואם הי' עובר לפני ע"ז כדי להריח שאין לו צורך אחר לעבור שם וצל ההיכל נמי אם הי' לו מקום אחר פנוי והלך לשם מפני הצל אבל כל זמן שהליכתו מחמת דבר אחר אע"פ שמתכוין באותה ההליכה ליהנות מן האיסור הי' מתיר אביי אליבא דר' יהודא.
<h2>דף כז.</h2>
אפה בו את הפת אסורה בהנאה. פי' דוקא כשהסיקו בעצי אשרה שמכח העצים נאפית הפת, אבל בחדש שנצטנן והסיקו בעצי היתר ואפה בו את הפת אין הפת אסורה, שמחמת תשמיש בעלמא שנשתמש בתנור לא נאסרה הפת דאטו אם ימלא התנור פירות נאסרו הפירות בהנאה, בעבור שימוש בעלמא לא יאסור בהנאה אלא הבגד שנארג מכר הכרכר וכך היא היסק עצי אשרה לרבנן כמו כרכר בבגד, דאע"ג דלית להו לרבנן שבח עצים בפת ובעצי ערלה וכלאי הכרם שרי, הכא אסר כיון דמכח עצי אשרה נאפת, והילכך אין להקשות מה שהקשתי בפ' כל הצלמים במה"ק על מאי דפסיק הלכה כר' אליעזר דמה צורך והרי כבר פסק לעיל הלכה כר' יוסי דאמר זוז"ג מותר ובלי שום פדיון מותרת, ולא היא דהוה סבירנ' דהאי דקתני אפה בו את הפת אתנור חדש קאי ומשום תשמיש בעלמא היא אסורה, ואין הדבר כן, דלא קאי אסורה בהנאה אלא אישן יוצן דליכא אלא חד גורם באפיית הפת ואפילו לר' יוסי אסורה, ואיצטריך למיפסק הלכה כר' אליעזר שיש לה תקנה ע"י פדיון.
ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פי' דוקא כשנתערבה הפת באחרות דאיכא הכשר טובא הוה שרי ר"א ע"י פדיון אבל בפת ראשונה או בתנור חדש לא הוה שרי ע"י פדיון ומש"ה אמרי' חדש יותץ והפת נמי אסורה בהנאה ואין להן תקנה.
<h2>דף כז:</h2>
אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה. פי' אע"ג דאמרי רבנן חדש יוצן אלמא אסור לאפות בו באותו ההיסק אותו האיסור מדרבנן ואין לוקין עליו מפני שבטלו העצים מעינם ואין לוקין עליהן אלא כשנהנה מהם בעודן בעינם שלא בטלו ואי הוה אסר בלוחשות ה"א דלא פליגי רבנן עלי' אלא בגחלים אבל באבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דאבוקה כגוף העצים דמיא אבל השתא דשרי אפילו בעודן דולקין אלמא כמבוטלין חשיב להו א"כ בהסקה לא תמצא לאו לרבנן והיכי משכחת בהו לאו, ומתרץ רמי בשרשיפא.
ומה בין זה לערלה. פי' אע"ג דחלופי ערלה מותרין וחלופי הקדש אסורין הני מילי כשנתכוין להחליף ההקדש אז תופס חליפי' בקדושה אבל זה שלא נתכוין להחליפם למה נאסור הפת.
<h2>דף כח:</h2>
ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהיא בל"ת שנא' לא תאכל עליו דברי ר' יהודא. פי' עליו קאי אפסח והכי משמע מזמן דחייל הפסח דהיינו זמן שחיטתו שהוא משש שעות ולמעלה לא תאכל חמץ. אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. פי' דה"ק קרא לא תאכל על הפסח חמץ אלא מצות א"כ בע"כ האי עליו לאו אזמן שחיטתו קאי אלא אזמן אכילתו שהוא מוזהר לאכול עליו מצות ואז אם יאכל חמץ עובר בלאו אבל לא ביום י"ד. ור' יהודא שפיר קאמר ר"ש. פי' מדסמוך לי' שבעת ימים תאכל עליו מצות בע"כ לא קאי קרא אלא אזמן אכילתו והיכי דריש לי' ר' יהודא אזמן שחיטתו.
אמר לך האי לקובעו חובה לדורות הוא דאתי. פי' אמר לך ר' יהודא לעולם האי לא תאכל עליו חמץ אזמן שחיטתו קאי וסיפי' דקרא לאו ארישא דקרא קאי אלא באנפי נפשי' קאי דאזהר רחמנא שיאכלו על הפסח מצות ואע"ג דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו איצטריך האי קרא יתירא לקובעו חובה לדורות אע"ג דליכא פסח וה"ק בזמן אכילת הפסח דהיינו בלילה הראשון תאכל מצות ושבעת דכתיב היא רשות שכל מקום שכתיב שבעה הוא מתפרש רשות.
<h2>דף כט:</h2>
רב אשי אמר דכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קמיפלגי מ"ד מעל כריה"ג ומ"ד לא מעל כרבנן. קשיא לי טובא ונהי דלרבנן דלא מצי ישראל לאיתהני מני' הרי יכול הגזבר למוכרו לגוים בתוך ימי הפסח דאטו גיזבר מאי מיתהני אי מזבין לי' הקדש קא מתהני והקדש לאו בר איסורא הוא ובשלמא אי הוה אמרי' אין פודין את הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וימכרו אותם לגוים אלא ודאי מאן דסבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים סבר נמי דאין מוכרין אותן לגוים אבל השתא דאמרי' דכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כי היכי דמעל לריה"ג משום ה"ט לימעול נמי לרבנן דאע"ג דשראל לא מצי זבין לי' שהוא אסור בהנאתו מצי גזבר לזבוני' לגוים ואין לומר דאסור למכור קדשים לגוים משום דזילא מילתא דהא תנן בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו גוי ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בפסולי המוקדשין כצבי וכאיל אלמא כיון שנפדו מותרין לגוים.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. כמה נכבדים דברי ר"ת בספר הישר דמוקי רבא כר' יוחנן ולא אסר אלא בנותן טעם ול"ג בספרים במשהו כרב ובכל מקום מוכיח דס"ל לרבא כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ בלחוד, ור"ת מוסיף אף תרומה ועושה התרומה כטבל, ועיין מה שהשבתי עליו בפ' בתרא דע"ז במהדורא תליתאה. עיין בפ' הערל במהדורא תליתאה מה שמקשים על נותן טעם דחמץ משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומה שתירצתי שם.
פוקו אייתו לי חמירא מבני חילא. פי' שאור לחמץ בו את העיסה שפת של גויים אסורה ולא הותרה בבית דין אבל השאור שלהם מותר שאין בו בישול.
גזירה דילמא אתי למיעבד במינו. פי' ולדידן נמי קדרות שאינן בני יומן דפגמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא דנטל"פ מותר וגם בליעת הקדרה הוי כל שהוא אמאי אסור לאשתמושי בהן יש לומר דגזרי' דילמא מזהמי דופני הקדרה טובא ואיכא נ"ט ואע"ג דנטל"פ מותר נאסרו כולן משום גזירת קדרה ב"י והילכך אסור להשתמש בכל כלי הגוים.
<h2>דף ל:</h2>
חייס עלייהו משום דפקעי. ובזבחים בפ' דם חטאת מקשה על קדרות דמקדש דאמר רחמנא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ניהדרינהו לכבשונות פי' שאין לומר דחייס עלייהו דהא לשבירה קיימי ומתרץ ר' זירא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים.
ומ"ש לענין יי"נ דדרש מרימר קוניא בין חיוארי בין אוכמי ובין ירוקי שרי. פי' לעיל מינה אמרינן בפ' אין מעמידין כסי רב אחא אסר רב אסי שרי כו' עד והילכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירשתי שם במהדורא תליתאה הכוסות של חרס ששתה בהן גוי אסור לישראל לשתות בהן עד שידיחם ג"פ משום דלאו בני שכשוך נינהו אבל מאני (דקובא) [דקוניא] שרי בלי שום הדחה לבד שלא תהא שם עכבת יין משום דלא בלעי משום קוניא דאית בהו ודמי לכלי מתכות וכלי זכוכית אבל כסי דפחרא אע"פ שאין בהן עכבת יין אסורין עד שידיחם ג"פ משום דבלעי והדר פלטי.
<h2>דף לא.</h2>
הב"ע כשהרהינו אצלו. פי' טעמא משום דהרהינו אצלו ומשום דבע"ח קונה משכון אבל אם לא הרהינו אצלו אע"פ שעשאו לו אפותיקי בחובו אסור דרבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין (עצמן) מיד שיעבוד.
ותיסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח ד"ה עובר. ראיתי כתוב וא"ת אליבא דאביי היאך יתרץ הך סיפא דמשמע בה דכ"ע מיכן ולהבא הוא גובה מדקתני עובר אביי מוקים הך ברייתא כולה רישא וסיפא בכגון שלא הוחלט החמץ לאחר הפסח למלוה אלא שפרע לו הלוה הדמים ואין לומר איגלאי מילתא למפרע דברשות המלוה הוה קאי והאי דקמיפלגי ת"ק ור"מ ברישא ובסיפא לא פליגי מוקי לה אביי כרבא כשהרהינו אצלו וקמיפלגי בדרב יצחק דאפי' שפדאו נכרי לאחר הפסח וליכא למימר איגלאי מילתא למפרע מיהו כיון דס"ל כר' יצחק הרי הוא עובר עליו שכל זמן שהי' ביד ישראל הי' שלו לגמרי דבע"ח קונה משכון כל זמן שהוא בידו של ישראל הי' שלו לגמרי ואע"פ שיפדם לאח"כ ובסיפא ל"פ דהתם ודאי גוי מישראל לא קני כמו שהכא מתרץ לה.
<h2>דף לא:</h2>
האוכל תרומת חמץ שוגג משלם קרן וחומש. פי' תשלומי השוגג לא יקראו תשלומי כהן דקתני בהו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל אלמא אינן באין אלא לכפרת נפשו של ישראל אבל תשלומי מזיד הן של כהן דתנן בהן אם רצה הכהן למחול מוחל הילכך מזיד פטור מלשלם דכיון דחמץ בפסח אסור בהנאה לאו בר תשלומין הוא דלאו מידי חסרי' אבל בשוגג דלכפרתו משלם אע"ג דלא שוי מידי משלם קרן וחומש.
<h2>דף לג.</h2>
אמר קרא תתן לו ולא לאורו. פי' האי דדרשי' הכי וקשיא תרומה טמאה ולא דרשינן תתן לו שיהא בר נתינה לאפוקי חמץ בפסח דאסור בהנאה ותו לא קשיא לן משום דאמר ד"ה אינה קדושה דמשמע אפילו לריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה אינה קדושה.
<h2>דף לג:</h2>
טמא מת שסחט זיתים וענבים כו'. פי' המורה דאוכל ומשקה מקבלי טומאה בכל שהן אבל אין מטמאין אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית, ולגבי זב דתנן זב שחלב את העז החלב טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה ניטמאת במשא פי' דמשקה מקבל טומאה בכל שהו וכשחזר אמרי' נתערב טמא בטהור והכל טמא, וזהו לא יתכן כלל שאלו אין המשקה מטמא אלא ברביעית מה יעשה לנו אם נתערבה טפה טמאה בשאר משקין טהורין והלא היא בטלה ברוב ואפילו לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל אם ישתה אותה הטיפה הטמאה מה בכך כיון שאין בו כח לטמא אחרים, אילו נתערב פירור אחד של אוכל טמא בשאר אוכלין טהורין, כלום אנו מפסיקין כל האוכלין בעבור אותו הפירור, אלא כיון שאין בו כח לטמא אחרים הכל טהורין, שאפילו אם יבא לאכול אותו הפירור עצמו אין בכך כלום, כיון שאין בו כח לטמא אחרים, והם הכי נמי בטיפה טמאה של משקין שנתערבה במשקין טהורין, אלא לאו ש"מ שהמשקה מטמא בכל שהו מדאורייתא אפי' בטיפה אחת, כדתניא בתוספתא דטבול יום חומר במשקין מבאוכלין שמשקין מטמאין בכל שהן והאוכלין בכביצה, וכמה ראיות הבאתי בתשובות י"ד שהמשקין מטמאין בכל שהן בין אוכלין ומשקין בין בכלים, ולא הוזכרה רביעית אלא לשותה משקין טמאים לפסול את הגוי', וגם ברישא דההיא תנן בפ"ג דמסכת טהרות, גוש של זיתים שנפל לתנור והוסק, כביצה מכוון, טהור, יתר מכביצה, טמא, שכיון שיצאת טיפה הראשונה, ניטמאת מכביצה, פי' הגוש הי' טמא ואין אוכל טמא מטמא תנור כ"א משקה והילכך הטיפה הראשונה שניטמאת מטמאה את התנור והכא מאי תערובת איכא אלא ש"מ שהטיפה הטמאה יש לה כח לטמא את התנור.
אמר לי' הכא בענבים שלא הוכשרו עסקי' אימת מתכשרו לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורי'. פי' דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא אלמא לגבי הכשר בעינן אשר יאכל דהיינו כביצה אבל פחות מכביצה לא מקבל הכשר ואע"ג דלענין טומאה מקבל טומאה מדרבנן בכל שהוא כדתניא בסיפרא דוקא לענין טומאה, אדאורייתא דפחות מכביצה לא מקבל הכשר וקשיא לי למה לא הוכיח לו מן הרישא מגוש של זיתים שהיו הזיתים טמאים והשמן היוצא מהם רוצה לטמא התנור ואי משקין מיבלע בליעי אפילו פחות מכביצה יטמא התנור אלא ש"מ מיפקד פקודי ואם לא יקבל השמן טומאה אחר יציאתו מן הזיתים בעודו מובלע בזיתים לא נטמא ויש לומר שגם זה יכול לדחות ולומר בזיתים טהורים שלא הוכשרו והתנור טמא והתנור רוצה לטמא את הזיתים ואכתי קשיא לי שנוכל להוכיח לו מריש פירקא דתני הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ואי משקין מיבלע בליעי אפילו פחות מכביצה נמי.
<h2>דף לד.</h2>
ה"נ בשליקתא ומאיסתא. פי' מאי דאמר ר' יוחנן אפילו חיטי כגון שניטמאו לאחר שנשלקו שמשליכן לצד אחד ונמאסין דתו לא אתי בהו לידי תקלה ורב הונא דאמר אבל חיטי לא מיירי בחיטין חיות ול"פ. ודברי המורה לא נ"ל.
ומאי קמ"ל גידולי תרומה תנינא גידולי תרומה תרומה. אי קשיא היכי ניחא לי' למימר מאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה כו' דמשמע דהאי דקתני ואסורין מלאכול משום טעמא דגידולי תרומה היא ומש"ה אסורין לזרים והא בפ"ק דשבת מוכח דהאי דתנן גידולי תרומה תרומה היא שאסורין אפילו לכהנים דהכי אמרי' התם אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מ"ט אמר ר' חנניא גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי חשידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא אמר רבא כיון דאיפשר למיעבד כשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ולא עברי לאפרושי מפרשי המוני מהימני אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסור לאוכלה ובא לזורעה וגזור שתהא כשמה הראשון והויא תרומה טמאה אלמא לא אמרי' גידולי תרומה תרומה אלא לאוסרן אפילו לכהנים והשתא מפרשי' אמר רבא מאי אסורין אסורין לזרים ומקשה לי' ומאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה תנינא אדרבה הכי הו"ל לאקשויי והתנן גידולי תרומה התרומה והוינן בה ומסקי' משום תרומה טמאה ביד כהן והן אסורין אפילו לכהנים והיכי תני הכא שתילי תרומה שניטמאו ושתלן טהרו מלטמא דמשמע שה[ו]תרו לכהנים ואינן אסורין אלא לזרים. תשובה לעולם גידולי תרומה תרומה לא משמע אלא דאסורין לזרים ולא לכהני' ואע"ג דמסיק התם גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן ה"פ מ"ט גזור רבנן על גידולי תרומה שיהו תרומה ולא בטלו אגב קרקע ויותרו לזרים כדאמרי' התם גבי טבל ושביעית שבטלין אגב קרקע ומסיק משום תרומה טמאה ביד כהן שאם אתה אומר שיהו הגידולין חולין לעולם לא יבא הכהן לשרוף חטין של תרומה שניטמאו אלא ישהא אותם עד מרחשוון זמן הזריעה ויזרעם ודילמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה להכי גזור שיהי' תרומה שכיון שידע הכהן שלא יותרו לזרים אע"פ שיותר לו לא טרח לזרוע ולקצור ולהוציא הוצאות כדי להרבות לו תרומה מפני שהתרומה באה לו במתנה בלי דמים א"נ מוצא לקנות תרומה בזול או מדומע של ישראל שהוא מוכרו לכהנים בדמי תרומה הילכך אי הוו הגידולין מותרין לזרים הוה טרח בהו אבל השתא דידע שהן תרומה לעולם לא טרח בהו לזורען שהוא צריך הוצאות מרובות לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ומימנע ושריף להו, מש"ה מקשה לי' דהאי דתנן אסורין באכילה אי לזרים קאמר תנינא עד דמסיק דלא איצטרך הא אלא לאוסרן אפילו לכהנים, שאע"פ שטהרו מטומאתן הנ"מ שלא למנות בהן ראשון ושני אבל באיסורן הראשון עומדין שהן אסורין אפילו לכהנים משום היסח הדעת.
<h2>דף לד:</h2>
איתבי' ניטמא בשר או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים כו'. הרבה נ"ל דחוקים דברי המורה על היוצא. והנכון בעיני דל"ג או שיצא אלא ניטמא ונפסל בלחוד אבל לעולם אם יצא לא אמרינן אם זרק הורצה וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים ואין צורך עכשיו לשבש פסול הגוף מי מרצה ציץ.
תרי גוונא טמא. פי' כשניטמא מטמא אחרים אבל כשנפסל בטבול יום הוא פסול ואינו מטמא אחרים ודלא כר"מ, דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת, מטמא את הקודש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר, ואסור על ביאת המקדש, לאחר ביאתו, מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, דברי ר"מ, וחכמים אומרים פוסל בקודש, אלמא טבול יום הויא פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סבר תרומה פוסל אבל הקודש מטמא שיפסול גם הוא אחרים ורבנן סברי אין כח לטבול יום אלא לפסול בין בתרומה ובין בקודש.
<h2>דף לה.</h2>
יצאו אילו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ירושלמי בדקו ולא מצאו הבא לידי חמץ אלא מחמשת המינין בלבד אבל שאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון.
<h2>דף לו.</h2>
וחכמים אומרים תיאכל מיד. המורה גריס תיאכל ול"ג מיד ורבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל גריס תאפה מיד ונ"ל דס"ל דממהרין להחמיץ הילכך אל ישהא העיסה אלא תיאפה מיד ופליגי ארבן גמליאל דאמר תשרף ואין לה תקנה.
<h2>דף לז:</h2>
מאי שנא המעיסה ומ"ש חליטה. פי' שאין לומר דקמח ע"ג מוגלשין הוי כלי ראשון ומוגלשין ע"ג קמח הוי כלי שני וקיי"ל דכלי שני אינו מבשל דודאי אי הוה מערה מוגלשין בכלי שני והוה יהיב קמח (הוי כלי) עלייהו הוי חשיב כלי שני אבל כיון דמכלי ראשון מערה ושופך ע"ג הקמח כלי ראשון חשיב שהרי לא הורקו הרותחין מכלי אל כלי וכך דומה כאלו שם הקמח ע"ג מוגלשין בכלי ראשון, ומיכן תשובה למורה שחילק בשריית המורסין כדכתבית בה' י"ו דספר הלקט.
לא דכ"ע מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור כו'. פי' משום דקשיא לך ר' יהודא היינו ת"ק אתה מוסיף דפליגי במעשה אילפס לעולם אימא לך במעשה אילפס לא פליגי דפטורין כדתני' בבריית' קמיית' והכא כגון שחזר ואפאו לחלוט בתנור פליגי דת"ק לא פטר מעיסה וחליטה אלא כשלא חזר ואפאו בתנור כגון שעשה עוגה וחלטה ברותחין ואכלה כך אבל אם אחר שחלטה אפאה בתנור לחם הוי חייב בחלה ור' יהוד' סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, ודברי המורה שפירש דאמעשה אילפס שחזרו ואפאו קאי אינן נראין לי דמה צורך לכל זה הדוחק, ולא מ"ש במהדורא תנינא.
רוב עניים עושין כן. פי' העניים שאין להם רוב עצים להסיק התנור יפה ואח"כ לאפות בו משימין הפת בתנור לצד אחד ובצד אחר מסיקין את העצים ובעוד שהן דולקין הפת נאפה וכיון דבתנור עבדי הכי כי עבד באילפס נמי כמעשה תנור לחם הוי דומיא דהרתיח ולבסוף הדביק.
<h2>דף מ:</h2>
אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת. פי' אע"ג דאמרן לעיל בבריית' והרוצ' שימלול נותן את הקמח ואח"כ עושין את החומץ דמשמע שהחומץ מעכב החימוץ והכא משמע שממהר להחמיץ יש לומר דל"פ דהתם כשהקדרה ע"ג האור מפני שהקמח מתבשל אינו מחמץ ואע"ג דאיכא למימר אדמבשל לי' מחמע כיון שהחומץ אגב דחריף ממהר בישולו אינו מחמיץ כיון שהוא מתבשל מהרה אינו יכול להחמיץ אבל לעולם בחומץ צונן ממהר להחמיץ ביותר ומש"ה ישרף אבל ודאי ר' יוסי דאמר דאף חומץ צונן צומת ואינו מחמיץ פליג עם מתני' דאיהו אמר צומת ואינו מניח להחמיץ ובמתני' אמרינן דאדרבה ממהר להחמיץ מיד כ"ש דאינו צומת.
<h2>דף מא.</h2>
אמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהת לקו איכא דאמרי חדא נמי לא לקו דלא מייחד לאוי' כלאו דחסימה, ה"ג הכא. אבל בפ' שלשה מינין אסורין בנזיר גרסי' איפכא אמר אביי אכל חרצן וזג לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ובודאי דההיא גירסא דנזיר משבשתא היא ואיפכא צריך למיגרס חדא דהא הכא גרסי איפכא ותו דגבי נא ומבושל פליגי נמי הכא דרבא סבר לוקין על לאו שבכללות ואביי סבר אין לוקין ותו דבשלהי פ' המקבל אמרי' אמר ר"ה חבל רחיים לוקה שתים משום רחיים ומשום כי נפש הוא חובל ורכב לוקה שלש משום רחיים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל ור' יהודא אמר חבל רחיים לוקה אחת ורכב לוקה אחת רחיים ורכב לוקה שתים כי נפש הוא חובל לדרשא אחרינא הוא דאתי ואמרי' התם לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודא קמיפלגי כו' עד לימא אביי דאמר כרב יהודא ורבא דאמר כרב הונא אלמא רבא הוא דאמר לוקין על לאו שבכללות ואביי אמר אין לוקין פי' לאו שבכללות יקרא לאו דכי אם צלי אש דכאלו כתיב אל תאכל כ"א צלי אש הוי דאל תאכלו קאי אנא ומבושל ואכי אם צלי אש וכן כי נפש הוא חבל הוא לאו שבכללות שבכלל כל כלי אוכל נפש וכן מכל אשר יעשה מגפן היין דנזיר שכולל כל היוצא מן הגפן. ואי קשיא מה (שנאכל) [שנכלל] הני לאוי מלאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו הלא נכללו באותו הלאו כל כלים שבעולם ומ"ט התם לוקה והכא אינו לוקה. תשובה לאו דלא תבוא אל ביתו אע"פ שכל הכלים נכללו באותו הלאו לא נכללו להרבה לאוין שאם בא וחבל עשרה כלים בבת אחת אינו לוקה אלא אחת אבל לאו דכי נפש כולל לאוין הרבה שאם חבל עשרה כלים של אוכל נפש לוקה עשרה כמו שלמדנו מרחיים ורכב ואם לא הי' כותב רחיים ורכב והי' כותב לא יחבול כלי אוכל נפש בלבד לא הי' לוקה אלא אחד על כולן דומיא דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ולא הי' נקרא לאו שבכללות אבל פרטות דרחיים ורכב עושין ללאו דכי נפש לאו שבכללות וכן נמי פרטות דנא ומבושל לכי אם צלי אש ופרטות דמחרצנים ועד זג למכל אשר יעשה מגפן היין שאם לא היו הפרטות כל מה שהי' אוכל לא הי' חייב אלא מלקות אחת ועד כאן לא פטר אביי אלא בלאו דכי אם צלי אש וכל אשר יעשה מגפן היין וכי נפש הוא חובל אבל על הפרטות דהיינו נא ומבושל וחרצנים וזג ורחיים ורכב לוקה על כל אחד ואחד ואע"ג דלאו אחד כתיב אכולהו כיון דפרטינהו רחמנא כאלו כתב לאו אכל חד וחד דמי כאילו כתב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו מבושל ולא יחבול רחיים ולא יחבול רכב ולא יאכל חרצנים ולא יאכל זג ודמי לאלמנה גרושה חללה זונה את אלה לא יקח דאע"ג דכתי' לאו חד אכולהו אמרי' דאכל פרטא ופרטא קאי האי לאו ולקי על כל חדא וחדא ולאו הכתוב אצל עופות טמאים אע"ג דאיכא פרטי טובא כל כ"ד עופות טמאין לא אכולהו אלא אחדא דהאי דפרטינהו לאו לאקומי לאו אכל חד וחד אלא למימרא דאלה הן אסורין אבל שאר כל העופות מותרין כדאמרינן גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך פרט הכתוב בטמאין לומר לך אלו הן אסורין אבל כל השאר טהורין וכל אלה השלשה דומין זה לזה ובכולן אמר רבא דלוקין על לאו שבכללות ואביי אמר אין לוקין ובודאי דאביי דאמר כרב יהודא לגבי כי נפש הוא חובל ורבא דאמר כרב הונא ומאי דדרשי' בפ' המקבל אמר לך רבא אנא דאמר אפי' לרב יהודא ע"כ לא אמר רב יהודא התם אלא דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתי ולא משמע לרחיים ורכב אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ש"מ ללאו הוא דאתי ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"ה עד כאן לא אמר ר"ה התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא וכיון דיתירא הוא שדייה נמי ארחיים ורכב אבל הכא כ"א צלי אש לאו יתירא הוא מבעי לי' לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ובשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא דחיות בעלמא נינהו וכך דרך התלמוד לדחות בכל מקום ואינן עיקר דלמאי דדחי לרבא איכא לאקשויי דכי היכי דכי נפש הוא חובל אתא לשאר דברים הה"נ כ"א צלי אש אתא לשאר דברים לחי ולמבושל בחמי טברי' דאין חי בכלל נא ואין חמי טבריה בכלל מבושל דסתם בישול ע"י האור משמע ולאביי דדחי לאביי נמי איכא לאקשויי דהא אין לוקין על לאו שבכללות קאמר והיכי אמר הכא דלקי על כי נפש הוא חובל ותו התינח כ"א צלי אש דאתא לדרשא אחרינא והא כל אשר יעשה מגפן היין לא אתא לדרשא אחרינא ודמי לכי נפש הוא חובל ואמר אביי עלי' דאין לוקין על לאו שבכללות מש"ה נ"ל דכי היכי דפליגי אביי ורבא גבי כ"א צלי אש וגבי כל אשר יעשה מגפן היין הה"נ פליגי גבי כי נפש הוא חובל ואלה אינן אלא דחיות בעלמא ואין להם מעמד שאין לחלק ביניהן כלל והאי דאמרינן נא ומבושל לוקה שלש וזג וחרצן לוקה שלש ורחיים ורכב לוקה שלש נראה לי דלא שלש מלקיות קאמר דארבע מלקיות הוא לוקה שתים אנא ושתים אמבושל שתים אחרצן ושתים אזג שתים אריחים ושתים ארכב והאי דקאמר לוקה שלש ה"פ משום שלשה שמות הוא לוקה משום לאו דנא ולא דמבושל ולאו דכ"א צלי אש ולעולם בלאו דכ"א צלי אש לוקה שתים חד אנא וחד אמבושל כדאוכחית במהדורא תנינא וללישנא קמא דאביי דאמר חדא מיהת לקי אתא כבריית' דתניא בפ' המקבל אכל זוג של ספרים וצמד פרות לוקה שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת וללישנא בתרא דאמרי' חדא נמי לא לקי אתי כברייתא דתניא לעיל יכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר ת"ל כ"א צלי אש אלמא ס"ל להאי תנא דלא לקי על לאו דכ"א צלי אש כלל ורבא לא ס"ל כי הא מתנית' אלא כי מתניתא דפ' המקבל והיכא דחבל או רחים או רכב אמר דלקי שתים ומשום דתניא כאביי וכרבא לא מקשי' לא לאביי ולא לרבא מחדא מנייהו.
עוד אשכחן דפליגי אביי ורבא בלאו שבכללות בפ' כל המנחות באות מצה דאמרי' התם ת"ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה"ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל רבא אמר ה"ק אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל ואמרי' התם איתמר המעלה משאור ודבש ע"ג המזבח פי' מעורבין זה בזה אמר רבא לוקה משום שאור ולוקה משום דבש לוקה משם עירובי שאור ולוקה משום עירובי דבש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהת לקי וא"ד חדא נמי לא לקי דהא לא מייחד לאוי כלאו דחסימה פי' אין לאו שבכללות זה דומה לאלה השלשה שלמעלה שזהו לאו שבכללות משום דעיקר לאו דקרא לשאור ודבש קאתי ושאור ודבש פרטי נינהו ולא קאי אכל חד וחד אבל העירוב שלמדנו מכי כל הוא שקור' לאו שבכללות שכללו הכתוב עם הלאו דשאור ורבא דאמר לוקין על לאו שבכללות לקי ארבע משו' שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשו' עירובי דבש ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות דהיינו לאו של עירוב דלא פרט הכתוב לאו עליו אלא כללו עם לאו דשאור והילכך על לאו דשאור ועל לאו דדבש לקי דהוי פרט ודמי לאלמנה וגרושה וגו' אבל על העירוב לא לקי מפני שלא נתייחד הלאו עליו אלא נכלל עם הלאו דשאור וא"ד חדא מיהת לקי פי' אע"ג דלאו עירוב הוא לאו שבכללות לקי עלי' חדא שאם הקריב עירוב שאור חייב מלקות אע"פ שאין בה שיעור שאור אבל הכא דאיכ' שיעור שאור ולקי על לאו דשאור לא לקי תו על לאו דעירוב דהוי לאו שבכללות ואיכא דאמרי דאפי' חדא לא לקי דלעולם אינו לוקה על לאו של עירוב ואפי' בפ"ע מפני שלא נתייחד הלאו עליו כלאו דחסימה אלא כללו עם הלאו דשאור וכיוצא בזה פליגי נמי אביי ורבא בפ"ק דתמורה דאמרי התם ואשה לא תתנו אין לי אלא כולן מקצתן מנין ת"ל מהם ואמרי' איתמר המעל' איברי בעלי מומין ע"ג המזבח אמר רבא לוקה משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות פי' המקצת קורא לאו שבכללות משום דעיקר קרא לא אתי אלא על הקטרת כולו ואשה לא תתנו הם וכתב מהם וכלל בלאו זה לאו דמקצתו ורבא סבר לוקין עליו ואביי סבר אין לוקין עליו וה"נ איכא למימר תרי לישני דדוקא כשהקטיר כולו דאיכא לאו דכולו אמר אביי דלא לקי נמי על לאו של מקצתו אבל חדא לקי כגון שלא הקטיר אלא מקצתו ויש לומר דאפי' חדא נמי לא לקי שאע"פ שהקטיר לבד דליכא לאו דכולו לא לקי על לאו של מקצתו משום דלא מייחד קרא לאו עלוי' כלאו דחסימה אלא כללו הכתוב עם לאו דכולו אבל המורה פירש שם והאי אין לוקין דקאמר אביי אין לוקין תרתי קאמר אבל חדא לקי ואליב' דמ"ד חדא מיהת לקי אלאו שבכללות בשלהי פ"ב דפסחים ואינו נ"ל שהמורה סובר שהמקצת וכולו שניהן הן לאו שבכללות משום דתרווייהו מחד לאו נפקו ואינו נ"ל דלאו דכולו לא יקרא לאו שבכללות (חסר) משום דלא ייחד עליו הכתוב לאו אלא כללו עם לאו דכולו ופתרון א' יש לשניהם ללאו דמקצתו ולאו דעירוב שאור כדפרישית וכמו ששם אומר שני הלשונות גם הנה ראוי לומר שני הלשונות וקשיא לי אמאי לא מני נמי גבי המעלה משאור ומדבש לאו דמקצתו שילקה על לאו דשאור ועל לאו דדבש ועל עירוב שאור ועל עירוב דבש ועל מקצת שאור ועל מקצת דבש וי"ל שהזכירו גבי בעלי [מומין] לאו דמקצתו וה"ה גבי שאור ודבש ונקט התם עירוב שאור דלא משתכח האי לאו גבי הקטרת בעלי מומין והתם בתמורה איתוקם אביי בתיובת' דתני' בפי' דלוקה משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו.
ובפ"ק דכריתות אמרי' ת"ר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל א' ואחד דברי ר' ישמעאל וחכ"א אינו חייב אלא אחד נימא בהא פליגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות פי' אין לאו שבכללות דומה לאותן השלשה דאותן השלשה כ"א מרבה לאוין הרבה ומש"ה פליג רבא ואמר דלוקין על לאו שבכללות אבל האי אינו מתחלק ללאוין הרבה ואינו מתחלק לאו זה לכל הפרטות כמו אלמנה וגרושה וגו' דאלמנה וגרושה הן כל אחת ואחת שם בפ"ע ולאו קאי אכל חדא וחדא אבל הכא שם חלב אחד הוא והאי דפרטינהו רחמנ' לאו לייחודי לאו אכל חד וחד אלא לומר זה החלב אסור של שור וכשב ועז הא חלב חי' שרי ולהכי פרטינהו רחמנ' ולעולם חד לאו קאי אכולהו ודמי זה ללאו דעופות טמאין דאע"ג דפרטינהו רחמנ' לא פרטינהו לייחודי לאו אכל חד וחד אלא למימרא דהני הוא דאיסורי אבל שארא שרי ומש"ה מתמה דנימא סבר ר' ישמעאל דלוקין על לאו שבכללות בזה על כל פרט ופרט ואע"ג דהוו לאו שבכללות דלא קאי אכל פרטי ופרטי ולהני תרי נמי לא דמי דהתם בעירוב שאור ומקצת בעלי מומין מש"ה אמר רבא לוקין על לאו שבכללות משום דשאור הוי פרט לעצמו והעירוב פרט לעצמו וכן המקצת בבעלי מומין ולאו קאי ומתחלק אכל פרטא ופרטא אבל הכא לא קאי אכל פרט' ופרט' דהני פרטי לא אתי אלא למעוטי חלב חי' ולאו לייחודי לאו אכל פרט' ופרט' ולעולם חד לאו כתיב אכולהו ודמי האי לאו ללאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו שכלל זה הלאו לכל הכלים שבעולם וללאו דעופות טמאין וללאו דלא תאכלו כל נבלה שכולל נבלות בהמה וחי' ועופות דלא מחייב אלא חד לאו אכולהו. ומהדר לעולם קסבר ר' ישמעאל דאין לוקין על לאו שבכללות כזה אלא חדא ושאני הכא דמייתרי לי' קראי דליכתוב קרא חלב סתם ומימעטא מה דהא בענינא דקדשים כתיב כדמסיק התם דילפי' לאו מכרת שור וכשב ועז למה לי ש"מ לחלק לאו זה על כל אחד ואחד דומי' דאלמנה וגרושה וגו' ואין זה לאו שבכללות כלאו דעופות טמאין ולאו דנבלה ולאו דעבוט ורבנן סברי לאו מלאו ילפי' לאו מכרת לא ילפינן ולהכי איצטריך שור וכשב ועז למעוטי חלב חי' ולאו לייחודי לאו אכל חד וחד דלעולם לאו שבכללות הוא כלאו דנבלה ועבוט ועופות טמאין ואמרי' נמי התם אמר ר' אילא האוכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות פירוש דשם מעשר אחד הוא והאי דפרטינהו קרא לאו ליחודי לאו אכל חד וחד אלא למימר' דדוק' דגן תירוש ויצהר ולא שאר פירות וירקות ודמי ללאו דעופות טמאים ונבלה דלא מחייב אלא חדא אכולהו עופות טמאים ואכולהו נבלות וליכ' מאן דפליג הכא ומהדר שאני הכא דמייתרי קראי מיכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך קרא לא תוכל לאכול וגו' דגנך תירושך ויצהרך למה לי ש"מ לייחודי לאו אכל חד ולא הוי לאו שבכללו' ודמי ללאו דאלמנ' גרוש' וגו'. א"ר יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות פי' והאי נמי לאו שבכללות הוא דכל שם חדש אחד הוא ולא פרטינהו ללאוי יתיר' אלא למעוטי שאם אכל שחת שאינו לוקה ומהדר דהכ' מייתרי קראי כדמסיק התם ולא אתי אלא לייחודי לאוי אכל חד וחד ולא הוי לאו שבכללות ובריש פירקין אמרינן דהאי דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה לא תאכל באש תשרף האי לא תאכל קרא יתירא הוא דליכתוב באש תשרף ולא ליכתוב לא תאכל ומה ת"ל לא תאכל אם אינו ענין לגופו דנפק' לי' מדר"א דאמר ר"א לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ואמרי' התם א"ל ר"פ לאביי אימא לייחודי לי' לאו לגופי' הוא דאתא דאי מדר' אלעזר אין לוקין על לאו שבכללות וקשי' לי טובא מ"ש לאו זה מלאו דלא תאכלו כל נבלה שכולל כל הנבלות נבלת בהמה ונבלת חי' ונבלת עופות ולקינן עלי' אליב' דכ"ע וכן נמי כל חלב וכל דם לא תאכלו שכולל חלב שור וכשב ועז וכל דם כולל בהמה וחי' ועוף ולוקין עליו והכי נמי כל שבקודש פסול לא יאכל שכולל כל פסולי הקדשים בלא יאכל אמאי אמרינן דאין לוקין עליו עד דאיצטריך לא תאכל גבי חטאת לייחודי לאו לגופי' ונ"ל לתרץ בודאי לאו דחלב אע"פ שכולל חלב שור וכשב כולן שם חלב הן ואין זה לאו המתחלק להרבה ענינים אלא לחלב לבדו וכן לאו דדם אע"פ שכולל דם בהמה וחיה ועוף כולן שם נבלה הן ולאו מיוחד אחד לנבלה והילכך לוקין עליו אבל פסולי המוקדשין הן הרבה שמות חלוקין זה מזה הלן והטמא והיוצא (ושנשרף) [ושנשפך] דמו ושיצא דמו חוץ לקלעים וחון לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן שכל פסול ופסול יש לו מקרא לעצמו והן הרבה שמות ועכשיו כשכולל ואומר כל שבקודש פסול לא יאכל נמצא שהלאו הזה מתחלק לכמה שמות והילכך אין לוקין עליו מפני שמקצתו עולה לשם זה ומקצתו לשם זה ואינו מיוחד לשם אחד ומש"ה אין לוקין עליו וכיוצא בזה אמרינן בפ' ארבע מיתות בה' אבל המגפף כו' תני' מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכלו על הדם ד"א לא תאכלו על הדם לא תאכל הבשר ועדיין הדם במזרק ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד ת"ל לא תאכלו על הדם ר"ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום ת"ל לא תאכלו על הדם ואמר ר' יוסי בר' חנינ' אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם ואמר ר' אבין בר' חיי' ואיתימ' רבין בר כהנ' על כולן אינו לוקה משום דהו"ל לאו שבכללות אלמ' זה הלאו דלא תאכלו על הדם מפני שהוא מתחלק להרבה שמות אין לוקין עליו משום דבעי' לאו מיוחד לשם אחד דומי' דלאו דחסימה ותנן התם אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל ה"ז בל"ת הנודר בשמו ומקיים בשמו עובר בל"ת ואמרי' בגמר' כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמו ומקיים בשמו מ"ש נודר בשמו ומקיים בשמו דלא לקי משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הן כו' עד אלא כי אתא רבין אמר על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו ומקיים בשמו מ"ש הנך דלא לקי דהו"ל לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו כר' יהוד' דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פי' לאו שבכללות נינהו דכולהו נפק מלא תעבדם וק"ל אע"פ דהאי לא תעבדם כולל כל אלה העבודות מ"ש לאו זה מלאו דנבלה וחלב ודם שכל אחד כולל הרבה ענינים כדכתבית לעיל ומפני שכולן הן שם אחד לוקין עליו וה"נ אע"פ שכולל עבודות הרבה כולן שם אחד הן עובד ע"ז ואמאי אמרי' דלא לקי עלייהו ונ"ל לומר שמפני זה קורא אותו לאו שבכללות מפני שזה לא תעבדם בא להזהיר על עבודות פנים דהיינו זיבוח וניסוך וקיטור שהן בסקילה כדאמרן לעיל בההיא הילכתא אמר ר' אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר אביי מ"ט דר' אמי אמר קרא לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת אלמא אזהרת עבודת פנים נפקי מהכא ואזהרת שאינן של פנים שאין בהן סקילה כ"א לאו בלחוד נפק' נמי מהכא ומש"ה יקרא לאו שבכללות שלא נתייחד לבד לעבודות שאין בהן סקילה אלא גם לעבודות פנים שהן בסקילה והו"ל לאו שמתחלק להרבה שמות ומש"ה מייתי התם ראי' מלאו דלא תאכלו על הדם שכמו שאותו הלאו מתחלק להרבה שמות ואין לוקין עלי' גם זה לאו דלא תעבדם לא מייחד להני עבודות בלחוד אלא כולל גם עבודות פנים להזהיר עליהן והילכך לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו.
נמצא עכשיו דלאו שבכללות המוזכר בהרבה מקומות אין פתרונם שוה ואין דינם שוה וזה פתרונם לאו דלא תאכלו כל נבלה ולאו דלא תאכל כל דם ולאו דעופות טמאין ולאו דכל חלב לא תאכלו ולאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו כל אלה נקראין לאו שבכללות דלאו דנבילה כולל נבלות בהמה וחי' ועוף אבל מיהו כולן שם אחד הן וכך לאו דדם כולל דם בהמה חי' ועוף וכולן הם שם אחד והילכך ליכ' מאן דפליג בהא למימר שילקה על כ"א ואחד ומש"ה מתמה בכריתות בפלוגת' דר' ישמעאל ורבנן נימא קסבר ר' ישמעאל לאו שבכללות לוקין עליו פי' על כ"א ואחד ומהדר דקראי יתירא קדריש דהני פרטי דשור וכשב ועז לא איצטריך למעוטי חי' אלא לחלק לאו לכ"א ואחד ודמי האי לאו ללאו דאלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח דקאי לא יקח אכל פרטא ופרט' וכאילו כתיב לאו אכל פרטא ופרטא באנפי נפשי' דמי וה"נ כאילו כתב לאו אחלב שור ואחלב כשב ואחלב עז ורבנן סברי דאינן יתורי ולא אתי אלא למעוטי חלב חי' ולאו שבכללות הוא כמו לאו דנבלה ודם וכיוצא בהן שאין לוקין עליו אלא אחת וחדא מיהת לקי אליב' דכ"ע דל"ד ללאו שבכללות דבעי' למימר השתא דלא לקי אפילו חדא ויש לאו שבכללות דלא לקי אפילו חדא אליב' דכ"ע וזהו לאו דכל שבמקדש פסול לא יאכל ולאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלא תעבדם ומפני שכולל הרבה שמות ונתחלק להרבה שמות אין לוקין עליו דבעי' לאו מיוחד כלאו דחסימה ולא דמי הני לאוי ללאו דחלב ודם ונבלה וכיוצא בהן דהנהו אע"פ שכל אחד כולל דברים הרבה שם אחד הן שם חלב לכולן שם דם לכולן שם נבלה לכולן שם עבוט לכולן שם עוף טמא לכולן ומיוחד לאוי' כלאו דחסימה אבל הני לאוי שנכללו להרבה שמות לא מייחד לאוי' כלאו דחסימה הילכך אין לוקין עליו כלל ולאו דכי כל שאור לא תקטירו ולאו דאשה לא תתנו מהם דדרשי' מכי כל עירוב שאור ומהם מקצת האבר פליגי אביי ורבא דאביי קרי לאו דעירוב ולאו דמקצת לאו שבכללות דעיקר לאו לא אתי אלא לשאור ולהקטרת כל האבר אלא שנכלל העירוב והמקצת עמהן ולא נתייחד הלאו עליהן והילכך אין לוקין אלא על הקטרת השאור ועל הקטרת כל האבר ולא על העירוב והמקצת ורבא סבר לוקין עלי' דכיון דכתיב כי כל וכתיב נמי מהם האי לאו קאי בין אשאור בין אעירוב בין אהקטרת כולו בין אהקטרת מקצתו ואין זה לאו שבכללות וכלאו דאלמנה וגרושה וגו' דמי דקאי אפרטא ופרטא ולאו דכי אם צלי אש ולאו דמכל אשר יעשה מגפן היין ולאו דכי נפש הוא חובל אי לאו דפרטי דכתיבי גבייהו הוו דמי ללאו דנבלה ודם וחלב ולא הוי לקי אלא חדא אבל השתא דכתיבי פרטי בהדייהו כי היכי דמתחלק הלאו על הפרטות לחייב על כל פרט ופרט הם הכי מתחלק הלאו של כללות על כל אחד כגון כלי אוכל נפש ועלין ולולבין בנזיר וחי ומבושל בחמי טברי' בפסח ובהא פליגי אביי ורבא דרבא סבר הפרטים מוכיחים על הלאו של כלל שמתחלק על כל פרט ופרט לחייב עליו מלקות ואפרטי נמי לקי משום לאו דידי' ומשום לאו דכללא ואביי סבר כיון דמתחלק לאו דכללות להרבה לאוין הו"ל כלאו דכללות המתחלק להרבה שמות ואין לוקין עליו כלל ולישנ' אחרינ' אמר דלקי אשאר פרטי כיון דאיתקש לפרטי דכתיבי אבל מיהא אפרטי דכתיבי לא קאי ורבא סבר כי היכי דקאי אפרטי אחריני קאי נמי אפרטי דכתיבי.
<h2>דף מג.</h2>
שמעי' לי לר"מ דאמר נוקשה בעינייהו בלאו. פי' אבל שיאור דר' יהוד' לר' יהודא קתני פטור אלמא לית לי' לר' יהוד' חמץ נוקשה בלאו אבל ר"מ בשיאור דידי' מחייב לאו.
<h2>דף מד.</h2>
אי הכי לענין חמץ בפסח נמי אה"נ. מאי דקשי' לי במהדור' קמא דטעמא דר"א הוא משום נ"ט כעיקר ולא משום היתר מצטרף לאיסור התירוץ הוא בפ' בתרא דע"ז במהדור' תליתאה דליכ' למימר נ"ט כעיקר במידי דליכ' כזית בכא"פ א"כ טעמא דר"א דמיחייב הוי משום היתר מצטרף לאיסור. ומ"ש במהדור' תנינא אינו כלום.
<h2>דף מד:</h2>
ור"ע טעם כעיקר מנ"ל. פי' שאם אין לו טעם כעיקר מקרא אחרינ' נימא דהאי משרת לא אתא אלא לנ"ט כעיקר ומשום דקא אכיל מני' כזית בכא"פ אבל חצי זית דהיתר המצטרף עם חצי זית דאיסור מנא לי'.
<h2>דף מח:</h2>
ר"ע אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין. מיכן מוכיח שלאחר שלשה וקיטפה הוא מסקת התנור דאי קודם לכן צריך להסיק את התנור כדי שתהא מוכנת לאפות מיד מה איכפת לן בין עצים לחים לעצים יבשים.
<h2>דף מט:</h2>
אין מוסרין להן עדות. בפ' חומר בקודש אמרי' אמר ר"פ כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי פי' דחייש לאיבה ופליג ארבנן דפסלי לי'.
<h2>דף נ:</h2>
מאי איריא ערבי פסחים כו' פי' דעיקר מתני' לא אתא אלא לאורויי איסורא מחצות ואילך דעד חצות תלי במנהגא אבל מחצות ואילך איכא איסור' והילכך ליתני אפילו ערבי שבתות ויו"ט נמי והתם נמי אי נהגו שלא לעשות מן הבקר הכל לפי המנהג כדאמרי' לקמן בבני ביישן דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא.
שכר אשתו מתקולתא. פי' שלוקחת צמר ופשתים במשקל מאחרים וטווה שאין לה אלא שכר טויי' והוא דבר מועט אבל אם קונה צמר ופשתים וטווה ואורגת בגדים למכור או לבני הבית זהו שכר יפה. ורחיים אגרתא פי' שהושיב ברחיים ומשכירם לאחרים ששכרן מועט אבל אם טורח בהן הוא וטוחן לאחרים שכרו מרובה.
ומגדלי בהמה דקה. ומאי דאמרי' שמעשרות בעליהן דוקא באפר דלא שלטא בהו עינא.
דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. פי' משמע דוק' בפניהם אבל בצנעה יכול לנהוג היתר וכגון שאין בדעתו להשתקע שם [דא"כ] (ו)אפילו בצנעה אסור כדתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.
<h2>דף נא.</h2>
אי רובם דגן אכלי ניכלי זר באפייהו דאתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. קשיא לי טובא ואפילו אם נאמר שהאורז חייב בחלה כלום יכול לעשר ולתרום ממנו על הדגן לא יהא אלא חטים ושעורים ששניהן מין דגן וחייבין בחלה ואין תורמין מזה על זה כדתנן בפ"ב [דתרומות מ"ו] כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע ואם תרם אין תרומתו תרומה וא"כ היאך יבא זה ליטול חלה מן האורז על החטים או מן החטים על האורז וא"ת שמא יבא לערב קמח של חטים בקמח אורז ויעשה מהן עיסה שבענין זה בבלול מצטרפין כל חמשת המינין היכי דמי אי דיהבי חטים טעם באורז חיובא מחייבא כולה עיסה כדתנן בפ"ג דחלה [מ"ז] העושה עיסה מן החיטין מן האורז אם יש בהן טעם דגן חייבת בחלה וכשנוטל חלה מאותה העיסה חלה גמורה היא ואם אין בחטים בנ"ט באורז בטלו שם ופטורה היא ואם יקח חלה מה בכך כמו שהעיסה בלולה גם החלה בלולה ואם חייבת חייבת ואם פטורה פטורה ומאי נפיק מינה חורב' איכא.
והתניא רוחצין שני אחין כאחד. פי' המורה ואין כאן שום פריצות דנימא מתוך שמצויין יחד נותנין עין איש באחיו למשכב זכור. ואינו נ"ל דהא לקמן שרי כל הרחוקין לרחוץ יחד ואוסר הקרובין ואי טעמא משום חשש משכב זכור הוא כ"ש שיאסור הרחוקין א"ו טעמ' הוא כדבעינן למימר לקמן משום דאתי להרהורי ומקום שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד לא בעבור משכב זכור אלא דאתי לאחלופי בבעל אחותו דאיכ' הרהור'.
<h2>דף נא:</h2>
ונטל ספיחי כרוב ואכל. פי' המורה ונטל ספיחי כרוב בשביעית לאחר זמן הביעור ומילתי' דר"ש פירש הכי כל הספיחין אסורין בשביעית מזמן הביעור ואילך חוץ מספיחי כרוב עלין היוצאין מקלח הכרוב שאין כיוצ' בהן בירק השדה שמשרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפיו ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו דכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הן אבל ספיחי כרוב אינן כך אלא עלין גדילין בענפים ולא אסרה תורה אלא ספיחין הבאין מעין זריעה מדכתיב הן לא נזרע וגו' והגדילין מאליהן [לא] נאסוף ופירש גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמ' דאע"ג דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים אסירי ספיחין דידי' דלא לימרי טעמ' משום דאין בספיחין איסור שביעית ואתי למישרי שאר ספיחין. וכל דבריו מראש ועד סוף לא נ"ל תחלה מה שהמורה סובר דפירות אסורין באכילה אחר זמן הביעור אינו כן דהכי תנן בפ"ט דשביעית מי שהי' לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהוד' ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור אלמ' בין למר בין למר מותרין באכילה אלא לעשירים פליגי וקי"ל ר' יהוד' ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובפ' בתר' דתוספת' דשביעית תני' בראשונה היו שלוחי ב"ד יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותו הימנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר וכו' הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלין מוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן ערבי שבתות לכל א' וא' לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניי' אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירי' דברי ר' יהוד' ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור ותניא נמי התם מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו וגרסי' בירושלמי ר' יצחק בר' הוה ליה עובד' פי' פירות שביעית ובא ושאל לר' יאשי' אמר לו בחר לך ג' אהובין ואפקר קומייהו פי' אהובין שלא יהו מקדימין לזכות בהם ויניחוך שתזכה בהם אתה ותחזור ותקחם ותאכלם עד שיכלו קפודקאי דציפרי שאלו לר' אמי בשביל שאין לנו אהובים ולא שואל שלומינו היאך נבער אמר להן כשתראו השוק פנוי מאנשים הוציאו הפירות לשוק וצעקו הפירות הללו יהו הפקר וכיון שיתחילו האנשים לבא וליקח קדמו וזכו בהם אתם אלמא מכל הני מוכיח שהביעור אינו אלא שהוא חייב להפקירן ואחרי שהפקירן כל מי שזכה בהם בין הוא בין אחר רשאי להחזיק בהן בתורת אדנות ואוכל מהן בעוד שהם קיימין בתוך ביתו ואוכל ממה שקיבץ כמו אדון עד שימצ' מאותו המין בשדה לחי' כלה לחי' מן השדה היא זמן הביעור ומה הוא עושה מוציא כל מה שקיבץ ואסף בתוך ביתו ומניחו בשוק ומפקירו עוד ואחרי שהפקירו כל הקודם בו או הוא או אחר זכה בו ומחזיק בו כאדון ואוכל ממנו כל זמן שהוא קיים ולא כדברי המורה שמפרש שפירות שביעית אסורין באכילה לאחר הביעור ואפי' אי אית' כדברי המורה שיהא אסור באכילה לאחר הביעור והא ר"ש בן יוסי נכנס לגנה ונטל וכיון שהיו נמצאים בגנה עדיין לא הגיע זמן הביעור ולמה אנו רוצין לאוסרן ותו אי לאחר זמן הביעור עסקי' אמאי ספיחי כרוב מותרין נהי דמשרשיו הן יוצאין והו"ל כאילן שמוסיף אילן על ענפיו ונהי דאין ביעור לכרוב דהוא מתקיים כל ימות הגשמים אמאי אין ביעור לעלים היוצאים ממנו והרי גוף האילן אין לו ביעור אבל הפירות שיוצאין ממנו חייבין בביעור אף הפירות נמי אע"פ שאין לו ביעור לעלים היוצאין ממנו יהי' להן ביעור דהכי תנן בפ' ז' דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצבעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה ובסיפא תני ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה וכך הוא הכרוב כמו הלוף והדנדנה שעיקרו הוא מתקיים בארץ ויש להן ביעור א"כ בע"כ אין לפרש דספיחי כרוב מותרין אלא קודם זמן הביעור ור"ת זצוק"ל בספר הישר הוכיח מפ"ק דמנחות דהא דאסר ר' עקיבא הספיחים קודם זמן הביעור הוא דהכי אמרי' התם מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה מה למנחת העומר שכך מתרת חדש ומהדר בשביעית פי' שאין תבואה בעולם שיתיר שהרי אין זורעין בשביעית [ופריך שביעית נמי שכן מתרת ספיחין] פי' אע"פ שאסור לזרוע הספיחין שגדלו מאליהן העומר מתירן שקודם העומר הן אסורין והעומר מתירן ומהדר כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית פי' ואין עומר מועיל להתירן אלמא קודם זמן הביעור קיימי' דהא בזמן העומר כל השדות מלאות תבואה שהעומר הוא ראשית הקציר ואפ"ה אמר ר"ע דספיחין אסורין ופי ר"ת התם דמה דאסר ר"ע ספיחא קודם זמן הביעור אסרה וכך פירש דברי ר"ש כל הספיחין אסורין אפי' באכילה אפי' קודם זמן הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצ' בהן בירקות שדה שהן [כ]ספיחי אילן כדאמרי' בסוף כתובות אמר ר"ש בן חלפת' קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם דס"ל לא אסרה תורה אלא ספיחין דבר קצירה כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור וחכ"א כל הספיחין אסורין ותרווייהו אליב' דר"ע כו' והפתרון של רבינו תם יפה מאוד ועיקר אלא שלא פירש למה הן אסורין הספיחים אפי' קודם זמן הביעור ונ"ל שזהו טעמו של ר"ע שהי' אוסר הספיחין אפי' קודם הביעור שכמו שאלו זרע שדהו בשביעית אותה התבואה שגדלה אסורה מפני שעבר וזרע כך גם הספיחים שגדלו מאליהן ע"י שנפל הזרע לארץ וגדל הן אסורין ונפק' לי' מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מיכן לספיחים שהן אסורין וה"ק קרא הן לא נזרע וגם מה שגדלו מאליהן אין אנו רשאים לאוספם שכך אסר הבור' הספיחים שגדלו מאליהן כאלו נזרעו ע"י אדם ומה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא אמרה אלא בפירות האילן שגדילין בלא זריעה אבל ספיחין הבאין ע"י זריעה אע"פ שמאליהן גדלו אסורין הן לעולם ואפי' קודם זמן הביעור ואין ביעור נוהג אלא בפירות האילן והכרם אבל רבנן פליגי על ר"ע ולא אסרי ספיחים אלא הרי הן כפירות האילן ור"ש דשרי ספיחי כרוב ורבנן דאסרי להו תרווייהו ס"ל כר"ע דאמר ספיחים אסורין וזהו פתרון כל המשנה מראש ועד סוף תנן בפ"ט דשביעית הפוגין והירבוזין השוטין והחלגלגות והכסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר פי' כל אלה הן גדילין מאליהן על ידי שזרעם נושר בארץ וספיחים הן וס"ל להאי תנא כרבנן דפליגי עליה דר"ע ואמר ספיחים מותרין ואתא למימר לך דהני דרכן להיותן הפקר ואינם נשמרין מפני שאין חשובין והילכך פטורין מן המעשרות כדין כל הפקר ורשאי אדם לקנותן מכל אדם בשביעית ואע"פ שהוא חשוד על השביעית לשמור פירותיו ואינו מפקירן ואותן הפירות שנשמרו הן אסורין באכילה כדתני בסיפר' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ואין קונין פירות מן (האיסור) [החשוד] על השביעית דחיישי' שמא מן המשומר הן אלו נלקחים דקים לן שלא נשמרו שאין כיוצא בהם נשמר ר' יהודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' בודאי חרדל הנזרע בגנות אין קונין מהן דשמא שמרוהו או שמא זרעוהו הם בשביעית בעבירה אבל ספיחי חרדל הגדילין מאליהן בשדה מותרין הם ליקח אותם מכל אדם שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה לשומרן שאינן חשובין וגם ר' יהוד' נמי ס"ל דספיחים מותרין כרבנן ולא כר"ע ר"ש אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה פי' ר"ש ס"ל כר"ע דאמר כל הספיחין הגדילין ע"י זרע הנושר בארץ אסורין כאלו זרען לכתחלה והילכך כל אלו הספיחין אע"פ שהפקר הן אסורין הן שלא התיר הבור' בשביעית אלא פירות האילן והכרם שהן גדילין בלי זריעה וספיחי כרוב נמי דומין לספיחי אילן שהרי לא ע"י זרע הן גדילין אלא מקלחי כרוב הן צומחין כמו שצומחין הפירות מן האילנות ולא גזר ר"ש ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירק הגדילין ע"י זרע שהן אסורין וחכ"א כל הספיחין אסורין פי' חכמים ס"ל כר"ע דאסר הספיחים ואסרי הני חכמים אפי' ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירקות ור"ש בן יוסי בן לקוני' שנטל ספיחי כרוב ואכל דס"ל כרשב"י דלא גזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין.
<h2>דף נב.</h2>
ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון. פירוש דכיון שכלה הראשון חייב לבער כולן דנעשו שלשתן כירק אחד וכיון שנתחייב הראשון לבער ונתן טעם בשנים אחרי' חייב לבער את כולן ור' יהושע אומר אדרבה כיון שנעשו כירק אחד אוכלין אף על האחרון כדין ירק אחד שאם כלה בעיר אחת ובעיר אחרת לא כלה סומכין על אותה שלא כלה וה"נ סומך הראשון על האחרון כיון דכירק אחד דמי ורבן גמליאל סבר לא דמי כירק אחד אלא כל א' ואחד מתבער בזמנו.
<h2>דף נב:</h2>
שלש ארצות לביעור יהוד' ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות בכל אחת ואחת. פי' פשטה דמתני' הכי משמע דכי היכי דשלש ארצות לביעור משמע שהן חלוקות זו מזו הה"נ האי דשני ושלש ארצות בכל אחת ואחת משמע שהן חלוקות זו מזו שלכל אחת יש הר ועמק ושפלה והן חלוקין זה מזה שאין ההר אוכל על העמק ועל השפלה ולא העמק על ההר והשפלה ולא השפלה על ההר ועל העמק אבל ערי ההר אוכלין זו על זו וכן השפלה והעמק אבל יהוד' וגליל אפי' הר על הר ועמק על עמק ושפלה על שפלה אינן אוכלין.
ולמה אמרו שלש ארצות. פירוש לכל אחת ואחת. שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. פי' בהר לעצמו ובעמק לעצמו ובשפלה לעצמה וה"פ אין חילוק בכל יהוד' או בכל גליל אלא שלש ארצות ולא יותר שבכל ארץ וארץ אוכלין עד שיכלה האחרון שבה אבל מארץ לארץ אין אוכלין ומפני זה חלקוה לג' ארצות לומר לך שאין מחלקין אותה אלא לג' ארצות ולא יותר אבל כל ארץ וארץ אוכלין עד שיכלה האחרון שבה תדע דהכין פירוש' דשני התם בסיפ' ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהוד' דמשמע דוקא ביהוד' יש חילוק ג' ארצות ולא בגליל ולא בעבר הירדן אלא כל גליל אחד וכן עבר הירדן אחד שאוכלין בגליל הר על עמק ועמק על הר וכן בעבר הירדן מדקאמר ר"ש לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודא דדוק' ביהוד' יש חילוק ג' ארצות ולא בגליל ועבר הירדן מכלל דת"ק סבר שגם גליל ועבר הירדן יש להן חילוק ג' ארצות והכי תני' בפי' בתוספת' דשביעית ג' ארצות לביעור יהודא ועבר הירדן והגליל ושלשתן של שלש שלש ולמה הוזכרו ההר והעמק והשפלה לפי שאין אוכלין לא בהר על של עמק ולא בעמק על מה שבהר אלא הר והרו עמק ועומקו שפלה ושפלתה ובסוריא לא אמרו ג' ארצות אלא אוכלין מן הראשון שבה עד שיכלה האחרון שבה הילכך בפירוש ששלש ארצות לכל אחת ואחת לחילוק נאמר שההר והשפלה והעמק חלוקין זה מזה ביהוד' ועבר הירדן והגליל. ופתרון המורה לא נ"ל.
<h2>דף נג.</h2>
אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח. פי' לא מבעי' אם אמר על הבהמה מחיים דהו"ל כדרך המקדישין אלא אפי' על בשר שחוט שאין דרך הקדש בכך להקדיש בהמה שחוטה לפסח אפ"ה אסור כדבעינן למימר לקמן דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואע"ג דלא חזיא לפסח לדמי פסח קאמר ונראה כמקדיש בהמתו לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ ואע"ג דלא קדשה לגופה קדשה מיהת לדמים ואע"ג דלא אמר לדמים אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואוכל קדשים בלא פדיון ודוקא בשר אבל חיטי לא דכולי האי לא גזרי' דילמא לימרו לדמי פסח אקדישינהו אלא דרך ב"א לומר נקנה החטים הללו ונאכלם בפסח ואותבי' מגדי מקולס דדוק' גדי מקולס מיחזי כמקדיש משום דדמי לפסח אבל בשר בעלמא לא ואהדר גדי מקולס אע"פ שלא פירש לפסח אסור אבל בשר בעלמא דוקא אמר לפסח אסור אבל בסתמא שרי.
<h2>דף נג:</h2>
והתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין. פי' אין דרך להקדיש צלי ולפיכך אפי' הקדיש יהיו דבריו בטלין אבל לרבנן דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ודאי איכ' למיחש דאע"ג דלא חזי לפסח חזי לדמי פסח ונראה כאלו הקדישו לדמיו וקשיא לי אמאי לא תריץ לי' ואע"ג דאין מקדישין צלי הרואה סובר שהקדישו בחייו והשתא אכיל קדשים בחוץ והנכון בעיני לומר דכל החששא אינה אלא שמא יאמרו מחיים הקדישה ואוכל קדשים בחוץ ובבשר אינו אסור עד שיאמר לפסח שהשומע סבור מדקאמר לפסח מחיים הקדישה אבל אם אוכלו בסתמא ליכ' למיחש למידי אבל גדי מקולס אפי' בסתמ' הרואה סבור מדעבדי' מקולס מחיים אקדשי' ובחיטי ליכא למגזר מידי ולא אמרי' אקדשינהו מיהא לדמי פסח ואסירי לאכילה בלא פדיון ומאי דמקשה לר"ש משום דהוי חוצה לארץ ושלא בזמן הבית שאין דרך אדם בזמן הזה להקדיש והילכך אפי' אקדיש דבריו בטלין כאדם האומר הרי עלי מנחה מן השעורים ולא אתיא אלא כרבנן דאמרי התם דחייב להביא מן החטים שאין דבריו בטלין והם ה"נ השתא אע"ג דלא חזי להקרבה חיילא קדושה עילוי' שיהא אסור לשוחטו בחוץ ואסור באכילה.
מה ראו חנניא כו'. פירש המורה שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם. וקשיא לי והכתיב בכל נפשך ועוד בפרהסיא אפי' על מצוה קלה אמרה תורה ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך וקדש את שמו ונראה לי דעל שסמכו על הנס קאמר מה ראו שסמכו על הנס ואמרו לנבוכדנצר הא איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב ואע"פ שלא סמכו על הנס שחזרו ואמרו והן לא וגו' מ"מ בוטחים היו שהקב"ה יעשה להם נס שאמרו לו הדברים הללו וזה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים.
<h2>דף נד.</h2>
כאן באור ששבת וכאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים. פי' אור ששבת הוא האור שהי' בעולם ושבת ממנו ולא נהנה בו לא בשבת ולא ביוה"כ ובמוצאי שבת שהתיר לו ליהנות ממנו מברך עליו וכמו שנאסר לו בשבת כך נאסר לו ביוה"כ הילכך מברך עליו במוצאי יוה"כ כמו שמברך עליו במוצאי שבת [אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים במוצאי שבת] שהוא תחלת ברייתו מברך עליו אבל ביוה"כ אינו מברך עליו.
אף מקלו של אהרן שקדי' ופרחי'. פי' י"ל נבראו ועמדו בתוך המטה ולא יצאו עד אותה שעה.
<h2>דף נד:</h2>
אלא מאי אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה. פי' וקס"ד השתא דמאי דתנן בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ד' פעמים ביום שחרית ומוסף מנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדיות ויוה"כ דוקא קתני דאיכ' נעילה בתעניות אבל כי הדר ומתרץ לעשרים וארבעה אית לן למימר דהאי דקתני נעילה לא קאי אלא איוה"כ כדקתני מוסף ולא קאי אלא איוה"כ כדמתרץ התם. עיין מ"ש לקמן בפ' שלשה פרקים בשנה דאיכא תפלת נעילה בתעניות ומעמדיות.
<h2>דף נה.</h2>
תנא חומרי חומרי קתני. כ"כ בכל המפרשים ויש לפרש כך האי דקתני אין בין תשעה באב ליוה"כ ואין בין תשעה באב לתענית ציבור לא שני אלא חומרי חומרי דאין חומר בין יוה"כ ובין תענית ציבור לט' באב אלא שאלה חמורים מט' באב באלה הענינים אבל קולא יש ביניהן שהן קלים ת"צ יותר מט' באב לענין להושיט אצבעו במים.
וחכ"א גרסי' בוי"ו כדמסיק דאתי לאיפלוגי אסתם מתני' דלעיל דהוא ר"מ דתני מנהגא ואתי אינהו ואמרי איסורא ובר שמותי הוא.
ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד. פי' אפי' במקום שנהגו שלא לעשות הרי הוא כחול גמור וכן נמי שלש אומניות דחכמים.
<h2>דף נה:</h2>
עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מקום שנהגו, נהגו אין לא נהגו לא. פי' עושין מלאכה אפי' שלא לצורך המועד בי"ד מקום שנהגו אבל מקום שלא נהגו אין עושין אלא לצורך המועד.
<h2>דף נו.</h2>
ונותנין פיאה לירק ומיחו בידם חכמים. פי' דמפקעי ליה ממעשר ונמצא עניים אוכלין אותו בטיבלא. ואי קשיא תיפוק לי דהא מפקרי לה וההפקר פטור מן המעשר כמו הפיאה דתנן לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. תשובה הפקר לא יקרא עד שיופקר לעניים ולעשירים כדתנן בפ"ו דפיאה בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים בשמיטה ואלה לא היו מפקירים אלא לעניים.
עיבר ניסן בניסן. בפ"ק דסנהדרין מפרש דעיברה ביום שלשים של אדר שהי' ראוי לקובעו ניסן.
קץ הימין. פי' האמור בדניאל ותנוח לגורלך לקץ הימין והוא מתפרש כמו ימים כמו חטין ושעורין.
<h2>דף נו:</h2>
הכא בראשי לפתות עסקי' דמיכנסי לקיום ע"י דבר אחר. פי' בכבשין אבל בלא כבשים אינן מתקיימין כל השנה וזהו מכניסו לקיום ע"י דבר אחר. ופתרון המורה לא נ"ל.
<h2>דף נח.</h2>
ומתני' דקתני בין בחול בין בשבת ר' ישמעאל היא. פי' והשתא יש לומר דקאי בין בחול בין בשבת בין אסיפא בין ארישא. ומתני' דקתני בין בחול בין בשבת ר"ע היא. פי' השתא נמי יש לומר דקאי בין אסיפא בין ארישא.
<h2>דף נח:</h2>
ומתני' דקתני בין בחול בין בשבת ד"ה היא. פי' השתא אין לומר דקאי אלא אסיפ' ולא אריש'.
<h2>דף ס.</h2>
והא קמ"ל מחשבין מעבודה לעבודה. ירושלמי שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו אמר ר' יוחנן (צד) [יש] שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא פסול ר"ש בן לקיש אמר אין שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא כשר. והא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה. אי קשיא אמאי לא פריק הכי לעולם סיפא בשתי עבודות ורישא בעבודה אחת ואו או קתני אלא מיהו לאו דחשיב בקמייתא לשמו אלא בסתמא כגון דשחט בסתם וקיבל שלא לשמו שהשחיטה כשרה בסתם כדתנן בזבחים בשלהי פ' ב"ש והקבלה פוסלתו וסיפא אשמעי' דאע"ג דשחט בפי' לשמו קבלה שלא לשמו פוסלתו. יש להשיב כיון דבריש' או או קתני תו לא איצטריך סיפ' דהא סתם קתני דאחת מד' עבודות פוסלות שלא לשמו בין אם עשה הראשונות סתם בין אם עשאם בפי' לשמו הלכך בע"כ איצטריך לאוקומי סיפ' במחשבין מעבודה לעבודה.
<h2>דף ס:</h2>
התם כל כמה דלא עקר לי' בשחיטה סתמא לשמו קאי. פי' פסח בשאר ימות השנה אם לא יעקרנו בשחיטה לשם שלמים אינו יכול לעוקרו בחייו לשם קרבן אחר אכל אוכל' דפסח יכול לעוקרם דהא מימשכי הני אתי אחריני.
אלא הכא סתמי' לאוכליו קאי כו'. קשיא לי אמאי לא אקשי לי' מפסח בזמנו אליב' דר"מ דהא סתמי' לשמו קאי וכי שחיט לי' שלא לשמו מפיק לי' מסתמ' ופסול אבל אם שחטו לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ ולא אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו אלמא שאני היכא דאמר להיכא דלא אמר. ונ"ל לתרץ דודאי מר"מ איכ' למיפשט אבל כל הך בעי' לא אתי' לר"מ דכיון דאמר תפוס לשון ראשון פשיט' דאין לשון אחרון מועיל כלום ולא קמבעי' לן אלא לר' יוסי וכי אתאן למיפשט משלא לאוכליו אליב' דר' יוסי אתאן למיפשט וליכ' למיפשט מר' יוסי משלא לשמו המוצי' מידי לשמו לפסול בזמנו שכן יוצי' להכשיר שלא בזמנו דהא אמרן דפסול שלא לשמו אלים ונוהג בכל הזבחים.
<h2>דף סא.</h2>
ר' אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. פי' ור' לא בעי קרא תנינ' לעכב אלא מחד קרא נפק' לי' עיכוב'. אשכחן שלא למנויו שלא לאוכלין מנין א"ק איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנוין. פי' זה הוא לת"ק אבל ר' לא בעי אלא חד קרא לעכב ות"ק דלא דריש לשון סורסי ומשמע לי' תכוסו לשון מנו פי' המורה דבהדי' כתיב ושחטו אותו.
<h2>דף סא:</h2>
איתמר שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים כו'. נ"ל דע"כ ל"פ אלא כשחישב על זריקה בשעת שחיטה אבל אם בשחיטה לא חישב שום מחשבת פסול ובשעת הזריקה אמר אני זורק לשם ערלים לא פסלא האי מחשבה כלל דמחשבת שלא לאוכליו כגון חולה וזקן ערל וטמא לא פסל' אלא בפסח ולא בשאר זבחים שכולן יכולין לשלח קרבנותיהן ובפסח פסולה מדכתיב איש לפי אכלו תכוסו וכר' דאמר לשון סורסי הוא זה וגם לת"ק דלית להו לשון סורס' והא כתיב לקמי' ושחטו אותו דאלמ' אין מחשבת שלא לאוכליו פוסל' אלא בשחיטה ולא בשאר עבודות לא בקבלה והולכה ולא בזריקה ומלפי אכלו נפקא לן מקראי אחריני מוכל ערל לא יאכל בו ומאזהרת טמא שלא יאכל בשר קודש הנ"מ איסור' אבל מחשבה לא ילפי' מהתם דהא ערל וטמא אסורין לאכול בכל הזבחים והמחשב עליהם לא פסלה מחשבתן הזבח דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא אשכחן דפסל' אלא בפסח ומשום דכתיב לפי אכלו תכוסו שלא תשחטו אותו אלא לשם אוכלין ראוין וערל וטמא אינן ראוין לאכול ומהאי קרא נפקי חולה וזקן ערל וטמא ודוק' בשחיטה אמר רחמנ' דתיפסול האי מחשבה ולא בשאר עבודות ומחשבת שלא למנויו דהוי שינוי בעלים פוסלת ודאי בזריקה דלא גרע פסח משאר זבחים דנפק' לן מלכפר עליו ולא על חבירו ובפסח הוסיף הבור' לכתוב במכסת נפשות תכוסו למימר' דפסל' נמי מחשבת שלא למנויו בשחיטה משא"כ בכל הזבחים דבכל הזבחים לא פסלה מחשבת שינוי בעלים אלא בזריקה ולא בשחיטה שאם שחטו בשינוי בעלים כשר ולא פסלא אלא בזריקה לחוד ופסח פסלא אפילו בשחיטה ומש"ה לא תני במתני' הני מחשבות אלא בשחיטה ולא תננהו באחת משאר עבודות הדם כדתני גבי שלא לשמו קיבל והוליך וזרק שלא לשמו למימר' דדוקא מחשבת שלא לשמו פוסלת בכל ארבע עבודות כדפסלי בשאר זבחים אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת אלא בשחיטה הילכך היכ' דשחטו למולים וזרק דמו לערלים דכ"ע ל"פ דכשר כיון דשחיטה הות בכשרות אי נמי היכא דשחט למולים וזרק דמו לערלים דכולי עלמא לא פליגי דכשר כיון דכתיבי מולים בהדי ערלים כי פליגי היכא דשחטו למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים דרב חסדא אמר פסול ורבה אמר כשר. רב חסד' אמר יש מחשבת ערלים בזריקה פי' בשעת שחיטה דאע"ג דבשעת זריקה לא פסלא בשעת שחיטה פסלא מחשבת הזריקה דכיון דבשעת שחיטה חישב על הזריקה כאלו חישב על השחיטה דמי ורבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה בלבד ואפי' בשעת שחיטה וכי היכי דפליגי במחשבת ערלים ה"ה במחשבת טמאים או חולים או זקנים כל דמימעטו מלפי אכלו ואתי לאסתיועי מבריית' דתני ת"ל זאת דרבה סבר דאתי למעוטי דדוק' בשחיטה היא דפסלא כולה ערלות אבל בזריקה לא ואע"ג דחשיב בשעת השחיטה ומאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה לבדה וכיון דלא אית' בזריקה לבדה לא אית' נמי בזריקה בשעת שחיטה ורב חסד' סבר אדרבה לאידך גיסא דבשחיטה הוא דאי איכ' כולה ערלות פסלא ומקצתה לא פסלא דאי כתיבי מולים עם ערלים שחיטתו כשרה אבל אי חשיב בשחיטה לזורקו למולים ולערלים פסול דמקצת ערלה פסלא בזריקה ומיהו דוק' דחשיב עלה בשעת שחיטה דכל מחשבת שלא לאוכליו דנפק' לן מלפי אוכלו לא פסלא אלא בשעת שחיטה ואתא רב אשי למימר דל"ש בשחיטה לא שנא בזריקה כולה ערלה פסלא מקצתה לא פסלא ומיהו היכ' דחשיב בשעת שחיטה כדפרישית ורבה ורב חסד' לאו בקרא דפסח פליגי אלא בקרא דכתיב גבי שאר זבחים וכפר עליו ולא על חבירו והאי ערלים לא בערלים דמנויו קא אמרי אלא ערלים שאינן מנוין ולא תימא דחשיב בשעת שחיטה על הזריקה דאילו כן בין ערלים מנויין ובין ערלים שאינן מנויין פסול דהו"ל שחטו שלא לאוכליו דגם ערלים שאינן מנויין לאוכליו הוא אלא כגון שבשעת שחיטה לא חישב כלל ובשעת זריקה אמר אני זורק על שם ערלים שלא הי' מנוייו דהו"ל שינוי בעלים ושינוי בעלים פוסל בזריקה ורבה אמר כשר דבעינן חבירו דומיא דידי' דליהוי בר כפרה וערל לאו בר כפרה הוא ורב חסדא אמר אית לי' הואיל כך נ"ל פתרון שיטה זו דכל היכא דאמרי' דאיכ' מחשבת ערלה בזריקה דוקא כשחישב עליה בשעת השחיטה אבל אם לא חישב עליה בשעת השחיטה לא מהניא שום מחשבה בשעת הזריקה כ"א מחשבת שלא למנויו דלא גרע משאר זבחים אבל פתרון המורה מוכיח דס"ל דאיכ' מחשבת ערלה בזריקה ואע"פ שלא חישב עליה אלא בשעת זריקה מדמפליג בדברי רבה ורב חסדא בין ערלים מנוין לערלים שאינן מנוין ואמר דבערלים מנוין דכ"ע פסול וכי פליגי בערלים שאינם מנוין ואם איתא הו"ל לפלוגי נמי דכי פליגי בערלים שאינן מנוין וכגון דלא חישב עלייהו אלא בשעת זריקה ולא בשעת שחיטה מדלא אפליג הכי מוכיח דסבר המורה דבערלים מנוים פסלא מחשבת ערלה אפי' בשעת זריקה ואע"ג דלא חישב בשחיטה כלל.
<h2>דף סב:</h2>
מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו. פי' שאין לתלות הטעם משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה והילכך כל היכא דכתיבי כשר דהא כל השחיטה עשה לשם כשרין ופסולין וכי היכי דתערובת שלא לשמו פסלא הה"נ תערובת שלא לאוכליו תפסול דודאי במלאכת יו"ט דאסרה תורה לכם ולא לגוים אם שחט בהמה לאכול ממנה ישראל וגוי שרי דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכולה שחיטה צריכה לישראל ודמי למדליק לצורך ישראל וגוי דשרי דנר לאחד נר למאה וכולה הדלקה צריכה לישראל אם יהנה גם הגוי ממנה אין בכך כלום ולא דמי למבשל ואופה דמרבה מלאכה בעבור הגוי אבל הכא בשחיטה דפסלא תערובת מחשבה פסולה בכולה מחשבה כלשמו ושלא תיפסול נמי באוכליו ושלא לאוכליו. ואהדר ליה דלשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו כלומר יחלקו אותו (מן) [בין] האוכלין ובין שאינן אוכלין ונמצא שכל השחיטה היא צריכה לצורך האוכלין וא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואין תערובת שלא לאוכלין כולה לפוסלן שכל השחיטה היא צריכה להן והו"ל כשוחט בהמה ביו"ט לישראל וגוי דשרי אבל לשמו ושלא לשמו לאו בני חלוקה נינהו אבל אוכלין ושלא לאוכלין דאינון גברי שייכא למימר בהו פלוגתא.
<h2>דף סג.</h2>
או לאחד מבני חבורה. כתב המורה ואם יש לאחד מהן כולן עוברין. ואינו נ"ל שיהיו כל בני חבורה עוברין אלא השוחט לבדו ואפילו אותו שהי' החמץ אצלו אינו עובר בלאו דלא יראה כדכתבית במהדורא ואע"ג דהשוחט שליח הוא של כל בני החבורה הא קיי"ל דאין שליח לדבר עבירה ואע"ג דמתרין במי שהחמץ בידו הנה כי פסחך נשחט על החמץ כיון שהוא אינו שוחט אלא שלוחו לא מצינו בכל התורה שיהא חייב השולח כי אם בטובח ע"י אחר בתשלומי ד' וה' שרבינו אותו מאו אי נמי דומיא דמכירה דהויא ע"י אחר.
<h2>דף סד.</h2>
ולטיעמיך תיקשי לך היא גופה. פי' ולטיעמיך דסברת דבין ההיא קמייתא דתני אבל המולק אינו עובר ובין הך בתריית' דתני אחד המולק דבזמן אחד מיירי תרווייהו א"כ אדמקשה ברייתא לבריית' תיקשי לך היא גופא מתניתא תנינא סיפא לרישא דתני לא אמרו אלא פסח בלבד והדר תני אחד המולק אלא בע"כ אתה זקוק לתרץ דרישא מיירי בי"ד וסיפ' בחולו של מועד והם הכי מיתרצא מתניתא קמייתא דתני אבל המולק אינו עובר דבי"ד קא מיירי ותו לא תיקשי מתניתא למתניתא.
כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני. פי' המורה וה"ה לפסח קודם זמנו אבל פסח לאחר זמנו לא בעי עקירה ונ"ל דהנך בעיא דלעיל פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו א"נ לשמו בשינוי בעלים אית לן לאוקמינהו בפסח שהפרישו קודם זמנו שהי' ראוי לפסח דמסתמי' לפסח קאי שלא הי' עובר שנתו כשיגיע י"ד בניסן אבל אם עברה שנתו או שהפרישו קודם ניסן והי' עתיד לעבור שנתו כשיגיע י"ד בניסן דלא חזי לפסח סתמי' לשלמים קאי ואע"פ ששחטו לשם פסח כשר דשלמים לשם פסח קא שחיט והכי תניא בתוספתא הפסח בארבעה עשר לשמו כשר אימתי בזמן שראוי לבא פסח אבל בזמן שאין ראוי לבא פסח בין לשמו ובין שלא לשמו כשר.
ננעלו דלתות העזרה תקעו והרעו ותקעו. גרסי' בירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכיו פסח שאין לו נסכים תוקעין על שחיטתו פי' כשהיו מקריבין נסכי התמיד היו תוקעין כדתנן בסוף משנת תמיד שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו על כל פרק ופרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוי' ובשלשה פרקים היו מחלקין השיר וזהו ששנינו בפ' החליל תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים שעל כל פרק היו תוקעין ומריעין ותוקעין ופסח שאין לו נסכים כדתנן במנחות בפ' שתי מדות כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן המעשר והבכור והפסח היו תוקעין ומריעין ותוקעין בשחיטתו שגם הפסח קרבן ציבור היא וטעון תקיעה. קראו את ההלל. תניא בתוספת' הלוים עומדים על דוכנם ואומרים את ההלל בשירה. אלא שהכהנים היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. תניא בתוספתא כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשית נקיי' כחלב.
<h2>דף סד:</h2>
אילימא דילמא שקיל דדהבא ומעייל דכספא. פי' המורה והו"ל מוריד בקודש ואינו נ"ל אלא משום דאיכא למיחש לגנבי והכי משמע גם בירושלמי דגרס' התם אמר ר' אבינא מפני הרמאין.
<h2>דף סו.</h2>
ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירא בו'. ירושלמ' אמר ר' אבין והלא אי אפשר לשני שבועות שלא יחול ארבעה עשר בשבת ולמה נעלמה הלכה מהם כדי ליתן גדולה להילל אמר ר' מנא אנא שמעית מן ר' יודן ומכל רבנין מפני מה נוהגין בב"ד שלמטה כבוד כדי שלא ירבו המחלקות בישראל. שלשה הניחו (ב"ר) [כתרן] בעוה"ז וירשו להם חיי עוה"ב ואלו הן יונתן בן שאול ור' אלעזר בן עזריה וזקני בתירא דשדין גרמא מן נשיותא ומנוני' נשיא.
יותר ממאתים פסחים כו'. ירושלמי אית תנא תני מאה ואית תנא תני מאתים ואית תנא תני שלש מאות מאן דאמר מאה תמידין ומ"ד מאתים תמידין ומוספי שבתות ומ"ד שלש מאות תמידין ומוספי שבתות ושל ימים טובים ושל ר"ח ושל מועדות. למחר מי שפסחו טלה כו'. מוכיח מיכן שבי"ג בניסן שאלו אותו על הסכינין וא"כ למה לא הכריזו שיביאום מהיום וי"ל דכבר הי' סמוך לחשיכה מפני שהי' יושב ודורש בה' פסח כל היום כולו א"נ י"ל כך הי' דרכם לעשות כשהי' חל להיות י"ד בשבת ומפני שהיו נהוגים העם לעשות כן עשו כך שאע"פ שיכולים להביאם מאתמול התירו להם להביאם בשבת כיון דהוי כלאחר יד וע"י בהמה והלל יודע הי' שבשבת היו מביאים אותם אלא ששכח באיזה ענין הותר להם להביאם.
<h2>דף סז:</h2>
דאמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. פירש המורה הני תרתי מילי תרווייהו כי הדדי שמעינהו מרבי' וכי הדדי אמרינהו ונ"ל דתרווייהו חדא מילתא נינהו ואתא לפרושי מאי דתנן בפ"ק דמדות ובפ"ק דתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקין מיכן ומיכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה כו' עד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו דאלמא כל הלילה הי' עומד במחילה ולא תימא משום דבעל קרי מותר במחנה לויי' שהוא משתלח חוץ לשני מחנות אלא טעמא משום דמחילות לא נתקדשו.
<h2>דף סח:</h2>
מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה. פירוש ושמחת החג שהיא חובה דוקא בחג ולא בשאר יו"ט ודוקא בבשר שלמי חגיגה ולא בשאר קרבנות.
<h2>דף סט.</h2>
ור"ע נמי כי מותיב ליה הזאה דתרומה קא מותיב לה. פי' ור"א הוא דסבר דמהזאה דפסח אותבי' ומש"ה קאמר ועלי' אני דן וכי חזא ר"ע דגם בהזאה דפסח פליג עלי' אמר לו או חילוף וכשכעס עליו ר"ע ואמר לו אל תכפרני בשעת הדין מהזאה דתרומה קאמר לי' ומשם אני מוכיח לכל אלה שהן משום שבות.
מיתיב רבה השיב ר"ע הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת. מצאתי כתוב בספר אחד אלא ר"א גמרי' איעקר ליה ואתא ר"מ לאדכורי' ולימא לי' בהדיא לאו אורח ארעא והזאה מ"ט אינה דוחה שבת גזרה שמא יטלנה בידו כו' והיא גירסא יפה דאל"ה מה משיב לו על קושייתו הראשונה שהקשה לו ומאחר דאיגמרי' מ"ט קא פריך וכיון דאוקמינן השתא דבהזאה דטמא מת שחל שביעי להיות בי"ד שחל להיות בשבת עסיקי' שא"א לעשותה מערב שבת דהא לא מטא זימני' א"כ כלל דאמר ר"ע לא קאי אלא אגופי' דפסח שכל עבודותיו שאי אפשר לעשותם מע"ש כגון שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דאיפשר לעשותן מאתמול אינן דוחין את השבת והזאה אע"ג דאי אפשר לעשותה מאתמול כיון דלאו עבודה דפסח היא לא דחיא שבת ולא הוצרך לומר זה הכלל אלא בעבור הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו כתב ריב"ש זצוק"ל שמא יטלנה בידו בכלי גללים ואבנים שכל מעשי' של פרה בכלי גללים ואבנים כדאמרי' במסכת יומא כדי שלא יטמאנה ויוליכנה אצל טהור שיזה עליו כדכתיב והזה הטהור על הטמא וע"י כן יעבירנה ד"א ברה"ר אפי' כשהוא עומד ברה"ר יש לחוש שמא יעבירנה ד"א וכ"ש ברה"י שיש לחוש לאיסור שהרי בפסיעה אחת יכול להוציא ואינו נ"ל מה שאמר שמא יטלנה בכלי גללים שאינם מקבלים טומאה שאם הטמא הי' נוטלה אע"ג שהכלי אינו מקבל טומאה הי' מטמאן במשא ואע"פ שטמא מת אינו מטמא במשא באפר פרה מטמא מדרבנן כדתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת במגע ובמשא ש"מ האי דקאמר שמא יטלנה לאו מטמאין קאמר אלא אכהן שרוצה להזות וכי מקשה לרבי אליעזר ויעבירנה על הכהן קאמר דכיון דבמצוה קעסיק רשאי להעביר והאי דנקט ד' אמות ברה"ר מפני שסתם העיירות כרמלית הן שאין דרין בהן ששים ריבוא שיהיו מבואותי' רשה"ר והילכך אם יוציא מביתו חוץ לכרמלית קא מפיק ואם יוציא נמי מן העיר לחוץ מכרמלית לרה"ר קא מפיק שסתם העיירות אינן מוקפות חומה שיהא רשה"י להכי נקט ד"א ברה"ר שהיא איסור תורה. עיין מה שכתבתי לקמן בפ' לולב וערבה.
איתביה אביי ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר' אליעזר. פי' הקשה אביי לרבא דאמר לעיל אבל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עלי' מערל דלא חזי ואפ"ה אמר ר"א דענוש כרת דכיון דבידו לתקן את עצמו (ותיקן) [יתקן] והה"נ בטמא בר כרת הוא אלמא רמי עליה חיובא וכיון דרמי עלי' חיובא הזאה תידחי שבת כמכשירי מילה.
אמר רבה כו'. נ"ל דה"ג לעולם קסבר ר"א אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו' וה"פ לעולם כדקאמינא ברישא דטמא לאו בר חיובא הוא ואע"ג דערל הוי בר חיובא טמא לא הוי בר חיובא ואע"ג דערל ענוש כרת טמא אינו ענוש כרת דלא רמי עלי' חיובא ומ"ש כדמסיק דכל דאיתי' בציבור איתי' ביחיד ודליתי' בציבור ליתי' ביחיד וכי היכי דלא אמרי' לציבור זילו אדו הה"נ לא אמרי' ליחיד אבל ערל דלציבור אמרינן מהולו ליחיד אמרי' קום מהול והילכך אם לא מל ולא עשה פסח ענוש כרת דרמי עלי' חיובא אבל לטמא דלא רמי עלי' חיובא אין הזאתו דוחה שבת. תו מקשי' ליה מדתניא שגם טמא שרץ וכל הטמאים הראוים לטהר באותו היום חייבין כרת אם לא עשו פסח כמו הערל אלמא גם הטמא בר חיובא הוא ואכתי הדר קושיין לדוכתא דהזאה תידחי שבת כמו מכשירי מילה וה"ג מדקא מהדר אטמא שרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ פירוש כיון (שמביא) [שטמא] שרץ בחיוב כרת כמו הערל אלמא שוחטין וזורקין על טמא שרץ ורמי חיובא עלי' ומש"ה אם לא הביא פסחו חייב כרת.
<h2>דף סט:</h2>
(אלמא) אלא אמר רבה קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ והזאה למה לי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא. פירוש לא תיתלי טעמא דאין הזאה דוחה שבת משום דגברא לאו בר חיובא הוא דודאי גברא בר חיובא הוא ואע"ג דהוא טמא דשוחטין וזורקין עליו וה"ט דלא דחיא הזאה שבת דמה צורך יש בהזאה כדי שיהא מותר באכילה קסבר ר' אליעזר אכילה לא מעכבא וכיון דלא מעכבא מש"ה [לא] דחיא שבת אלא שוחטין וזורקין עליו ונפטר והבשר יאכל לשאר בני חבורה והה"נ ערל שלא מל אי מילתו דוחה שבת דמילה לא מעכבא אלא האכילה ושוחטין וזורקין עליו והבשר יאכל לשאר בני חבורה והאי דקתני ערל שלא מל ענוש כרת לא בעבור שלא מל שאם שחטו וזרקו עליו ולא רצה למול והפסיד האכילה בעבור זה לא יענש כרת אלא ה"פ ערל שלא מל ומפני זה לא עשה פסחו ענוש כרת דאע"פ שהוא ערל שוחטין וזורקין עליו כיון שבידו לתקן עצמו כדמסיק [ד]לא מיקרי שלא לאוכליו הילכך אע"פ שהוא ערל יעשה פסחו וישחטו ויזרקו עליו וכן נמי טמא שרץ או טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד אע"פ שהוא טמא מפני זו העילה אינו יכול להיפטר מפסח דשוחטין וזורקין עליו ולא יקרא שלא לאוכליו כיון שבידו לתקן עצמו אבל ודאי לא כלו ימיו איך שוחטין וזורקין עליו שהרי אין בידו לתקן עצמו והו"ל פסח נשחט שלא לאוכליו.
מאן תנא דקתני חגיגה. פירוש תנא מיירי בעניני הפסח מי ידחה שבת ומי אינו דוחה שבת ומה ענין לשנות דין חגיגה ביניהם ולאחר זו המשנה נמי הוא שונה הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו כו' ולמה שנה ענין החגיגה ביניהם והלא אין דרכו של תנא אלא לסדר דבר עם הדומה לו ומהדר תנא הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחי שבת וקאמר דחגיגת הפסח נמי לא דחיא שבת.
אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כו'. גרסי' בירושלמי תני חגיגה בארבעה עשר היתה באה מן המעשר ר' יעקב בר אחא בשם ר' שמואל בר אבא זאת אומרת שהיא רשות אין תימר חובה דבר שהוא חובה בא מן המעשר תני חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחלה כדי שיאכל את הפסח על השובע ולא יאכל את הפסח לשובע ר' יוסי בר' בון בשם ר' יעקב בר יסי כדי שלא יבא לידי שבירת עצם.
<h2>דף ע.</h2>
ש"מ לכל מילי איתקש לפסח. מבעיא לי ושחיטתה וזריקת דמה מאי ויש לפשוט השחיטה מדאמרי' לקמן בהלכתין ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י"ד שתהא נאכלת לשני ימים ולילה אחד אלמא חגיגת י"ד בערב נשחטת כדין פסח ויש לומר כיון דנשחטת בערב אחר התמיד נשחטת דומיא דפסח אבל זריקת דמה אמרינן בסוף הילכתן דלא דמיא לפסח אלא כדין כל זריקת השלמים שהיא שתים שהן ארבע.
<h2>דף ע:</h2>
ורבנן מ"ט לא דחיא שבת הא ודאי קרבן ציבור היא. פי' כיון דר' יהודא בן תורתאי משום דדריש וזבחת פסח צאן ובקר דהיא חובה אמר דדחיא שבת ולרבנן נמי אמאי לא דחיא שבת החגיגה של החמשה עשר והא חובה היא ונהי דחגיגת י"ד אינה חובה אבל חגיגת ט"ו דהיא חובה תידחי שבת כמו שדוחה חגיגת י"ד לבן תורתאי מפני שהיא חובה הה"נ חגיגת ט"ו לרבנן שהיא חובה אמאי לא דחיא שבת הא ודאי קרבן ציבור היא דאתיא בכנופיא וזמן קבוע לה ואע"פ שיש לה תשלומין כל שבעה תדחה שבת מידי דהוה אהקטר תמידין ומוספין ופסח שכשרין כל הלילה ומוצאי שבת והן דוחין את השבת וה"נ תדחה שבת.
אמר ר' אלעאי משום ר' יהודא בן ספרא אמר קרא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה. פי' גבי חג הסוכות כתיב שבעה שמנה הוו שיש לה תשלומין כל שמנה ואפילו יו"ט האחרון. אלא מיכן לחגיגה שאינה דוחה שבת. פי' שא"א לשמנה ימים שלא תהא שבת ביניהם ואינה דוחה שבת ומש"ה כתיב שבעה וכמו שאינה דוחה שבת שבתוך החג ה"נ אינו דוחה י"ט הראשון שחל להיות בשבת מפני שיש לה תשלומין לאחר שבת ולא דמיא להקטר תמידין ומוספין שאין להם תשלומין וכבר דחו שחיטתן את השבת.
אמר עולא אמר ר"א שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה כו' עד וכל דבר שבא חובה אינו בא אלא מן החולין. קשיא לי טובא טעמא דאינו יוצא בהן משום חגיגה משום דאינה באה אלא מן החולין הא אם הפריש אדם בהמת חולין לשם חגיגת יו"ט ושחטה בעיו"ט יוצא בה משום חגיגה והא אכתי לא מטא זימנא והיאך רשאי לשוחטה ולזרוק דמה בעיו"ט שזמנה הוא ביו"ט ואפי' את"ל שתהא כשרה באכילה לא עלתה לבעלים לשם חובה מפני שקדם והקריבה שלא בזמנה ורחמנא לא אזהר אלא שנקריבנה בזמנה דהיינו בתוך החג ולא קודם זמנה מבחול ונ"ל לתרץ דהאי דקאמר ולא משום חגיגה לאו אשחטן קאי אלא ה"ק ואם שיירן ושחטן למחר אינו יוצא בהן משום חגיגת החג דבעינן שתבוא מן החולין וזו הבהמה כבר הוקדשה לשלמים ומילי מילי קאמר שחטן נקט משום שמחה וחגיגה דנקט כגון שהניחן חיים ושחטן למחר.
<h2>דף עא.</h2>
מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה. פי' מצאנו לאיברי עולה שנפסלין בלינה כדכתיב כל הלילה עד הבוקר ופסח נמי כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח ואלה הם זמנן ליום ולילה אבל קדשים קלים שזמנן לשני ימים ולילה אחד מנין שאימוריהן נפסלין בלינה והאי דנקט מחגיגת ט"ו משום דקרא דמייתי מחגיגה מיירי וה"ר לכל הנאכלין לשני ימים.
<h2>דף עא:</h2>
לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. אי קשיא נקשי מהכא לרב אשי דאמר לעיל חגיגת י"ד לאו חובה היא דהא מהכא מוכח דהיא חובה תשובה לא אמר קרא דיביא חגיגת י"ד אלא אם הביאה תאכל לשני ימים ולילה אחד דומיא דשלמים שאינן חובה ואם הביאם נאכלין לשני ימים ולילה אחד.
<h2>דף עב.</h2>
למימרא דכל היכא דאית לי' קצבה מחייב ר' יהושע כו'. קשיא לי אמאי מפרש תלמוד סיפא דמתני' תחלה והדר מפרש רישא דקאמרינן לקמן מאן תנא דשאני לי' בין ראוין לשאינן ראוין כו' והלא ברישא תני אם אינן ראוין חייב והדר תני בסיפא לא אם אמרתי באימורי ציבור שיש להן קצבה.
ותיסברא השתא ומה התם דלא עבד מצוה כו'. פי' כל זה [לא] אמר כ"א להרחיב תירוצו שהיא יפה תוכיח לו דר"מ לא חייש לקיום מצוה כלל כ"א לטרדת מצוה דבערב שבת דלא טריד מפני שכבר מל את של שבת אע"ג דעבד מצוה כל דהוא הוה מחייב ובאחד בשבת דטריד אע"ג דלא עביד מצוה הוה פטור והוא יכול לדחותו כדאמרי דבי ר' ינאי כו' ולומר שאין זה סברתו של ר"מ אבל סברתו אינו יכול לדחות ולא אמר ותיסברא אלא להרחיב תירוצו כלומר שאין זו סברתו של ר"מ כאשר אתה סובר אלא כדאמרי דבי ר' ינאי.
<h2>דף עב:</h2>
סמוך לשעת ווסתה. פי' דליכא שום מצוה לבא עלי' ובמעוברת נמי דלא קיים מצות פרי' ורבי' אבל יבמתו איכא מצוה שקיים מצות ייבום והפקיע זיקתה ואע"פ שהיתה נדה הילכך באשתו דלא עביד שום מצוה מחייב וביבמתו דעביד מצוה פטור. ולישיילי'. פי' מקשה על יבמתו אע"ג דעבד מצוה אמאי פטור הו"ל לשיולי' שמא היא סמוך לווסתה וכיון שלא שאלה פושע היא ויתחייב ומיכן מוכיח שבעודה עירה בא עלי' ונטמאת בסוף בעילתו כגון שנמצא דם על שלו. יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה. נ"ל דגירסא יתירא היא לומר אשתו לא בזיז מינה דטעם החיוב של אשתו מבואר היא מפני שלא עשה שום מצוה ומה אנו צריכים לעשותו פושע, כך נ"ל הגירסא והפתרון של שיטה זו. ובפתרון המורה ראיתי כתיב אי הכי יבמתו נמי סמוך לווסתה לא רמיא מצוה עליה ואינו נ"ל דאע"ג דלא רמיא עלי' מ"מ מצוה עביד דומיא דתינוק דבע"ש לא רמי' מצוה עלי' למימהלי' בשבת והיכא דשגג ומהלי' פטור משום דעבד מצוה. ור' יוחנן כמאן. פי' אע"ג דעבד מצוה לא טריד מפני שאין זמנה קבוע ואנה מצא תנא שיאמר כמותו.
<h2>דף עג.</h2>
בדמיו אין אבל גופי' לא. פי' אין להוכיח אלא מדברי ר' אלעזר דאמר הבעל יביא בדמיו עולה. דבשלמא לרבנן דאמרי יפלו דמיו לנדבה מש"ה ירעה עד שיסתאב וימכר אבל איהו גופי' אין לומר שיקרב לנדבת ציבור שהקרבן הוא שלו והיאך יסתלק שמו מעליו ויקרב לשם ציבור אבל לר' אלעזר דאמר שהבעלים מביאין בדמיו עולה יש לתמוה דוקא בדמיו אבל איהו גופי' לא מ"ט א"ו משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.
גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובתמורה בפ' אלו קדשים גרסי' ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא אשה הוא בהוויתו יהא, ועיין מה שכתבתי שם. ובפ"ק דשבועות אמרי' בפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. ואינהו גופייהו לא קרבי גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה. ואשם שמתו בעליו נמי מייתא התם ואמרי בי' גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובכולן י"ל שאם ניתקן לרעי' שמקיצין בגופן ותו ליכא למיגזר כדאמר רב הונא הכא. והאי דתני ירעו עד שיסאבו וימכרו לאו דוקא אלא צריכין לנתק לרעיא עד שיסתאבו וימכרו וכיון שמוכרים לרועים ע"ד כן כבר הן כשרים.
<h2>דף עד.</h2>
ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו. פי' ואין זה צלי מחמת דבר אחר שהבשר נצלה מחמת האש וחוזרין הכרעים ונצלין מחמת הבשר והו"ל צלי מחמת דבר אחר שאין לומר גבי בשר צלי מחמת דבר אחר שא"כ אין לדבר סוף שצד החיצון ממהר בישולו קודם מצד הפנימי ונאמר שצד הפנימי הוא נצלה מחמת דבר [אחר] או צד הסמוך לו שיותר ממהר בישולו קודם מן הצד שאינו סמוך ונאמר שהצד המורחק הוא צלי מחמת דבר אחר א"ו אין לומר גבי בשר צלי מחמת דבר אחר וכרעים שבתוכו נמי כחתיכ' עבה דמי ולא נקרא צלי מחמת דבר אחר אלא כשנוגע בשפוד של מתכת או בחרס של תנור. והרוטב כשנפל על החרס נאסר הרוטב וכשחזר על הפסח נאסר הפסח מפני שנבלע בו הרוטב שהוא אסור ולא מפני שחזר ונצלה הפסח מחמת הרוטב. ומאי דרבינן בפ' כל שעה צלי קדר מבשל מבושל למיקם עלי' בלאו. דבלא"ה נמי מיתסר מפני שנוגע בקדרה והו"ל צלי מחמת דבר אחר אבל צלי מחמת דבר אחר אין בו איסור בישול ובצלי קדר ניתוסף בו איסור בישול.
רימון נמי אית בי' קיטרי שיעי קיטרי. ירושלמי ולמה של רימון אמר ר' חייא בר אבא כל העצים בוצצין משקין ושל רימון אינו בוצץ משקין. מה אנן קיימין אם בלחין אפי' של רימון בוצץ אם ביבשים אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבשים מבחוץ ולחים מבפנים רימון יבש מבחוץ ויבש מבפנים.
<h2>דף עד:</h2>
אומצא דאסמיק הוא וחליי' אסור כו'. מה שפירש במורה שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו. קשיא לי טובא דכיון דנצלה באש והוא מותר באכילה ואפילו צלאו ע"ג גחלים למה יאסר החומץ שחולטין אותו בו. ובפ' כל הבשר אמרי' אמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עלי' בשר אסור ואוכלו והנ"מ דאסמיק אבל לא אסמיק לא. ומסיק רבא אכיל לי' וקרא לי' חמר בשר ולמה יהא הני חלי' אסור. ולקמן נמי אמרי הא חלא דחליט בי' חדא זימנא לא הדר חליט בי' זימנא אחריתי פי' מפני שהותש כחו. ואם בשר צלי מה חליטה הוא צריך והרי בלא חליטה הוא מותר ובבשר מי יכול להעמידו דהיכי אי מלחי' שפיר כעין קדרה ואח"כ חלטו בחומץ למה יאסור החומץ והלא כל הדם יצא במליחה ואפי' לקדרה שפיר דמי ואם לא מלחו ימלחנה ויותר אף לקדרה ולמה יאסר ומה אנו צריכין לחומץ. והנכון בעיני שדרך בני אדם כשרוצים למלוח בשר להתקיים לזמן מרובה מכניסין אותו לתוך מים ומלח והבשר שואב תוך המליחות ומתקיים לזמן מרובה ואסור לעשות כן שאין מולחין את הבשר אלא ע"ג כלי שאינו מנוקב שכל דם היוצא מחמת המליחה יצא ולא יחזור ויבלע בו וזה שרוצה להניחו בתוך מי מלח מה יעשה אם הכלי נקוב יצאו כל המים ואם אינו נקוב יאסר הבשר שיפלוט הדם ויחזור ויבלענו הילכך צומתין אות' בחומץ עם מלח והחומץ צומתו ואינו מניח דמו לצאת והילכך אע"פ שאין הכלי מנוקב מותר שאינו מוציא דם כלל מפני שהחומץ צומתו ואין [אסור] דם האיברים אא"כ פירש. והשתא האי אומצא דאסמיק הוא וחליי' אסור דאע"ג דחומץ צומתו כיון דאסמיק מפני רוב הדם אין כח בחומץ לצומתו שלא יצא הדם אלא הדם יוצא וכיון שאינו מנוקב חוזר עוד ונבלע בו והילכך הוא וחליי' אסור שכיון שבלע הבשר את דמו שנפלט ונאסר שוב אינו ניתר אפילו ע"י צלי שאין לך דבר שנאסר שיחזור ויותר ואי לא אסמיק הוא וחליי' שרי שיש כח בחומץ לצומתו שלא יפלוט דמו וכיון שלא פירש מותר.
רבינא אמר אע"ג דלא אסמיק חליי' אסור אי אפשר דלית ביה שורייקי דדמא. פי' ונאסר החומץ מחמת הנהו שורייקי. אבל מיהו לא חשיבי הנהו שורייקי שיחזרו ויאסרו גם את הבשר. ומר בר מרימר א"ל לרב אשי אבא מגמע לי' גמועי. לההיא חלא ולא חייש לשורייקי. ואיכא דאמרי רבינא גופי' מגמע לי' גמועי. והאי חלא דחליט בי' זימנא חדא לא הדר חליט בי' זימנא אחריתי שכבר הותש כחו ולא צמית והו"ל כאלו שרה הבשר במים ומלח בכלי שאינו מנוקב שהוא אסור מפני שפולט הדם וחוזר ובולעו. כך נ"ל פתרון שיטה זו.
<h2>דף עה.</h2>
תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א"ל הפת מותרת. פי' אע"פ שלא גרפו נמי היא מותרת כדאוקימנא בפ' כל שעה, דלא אסר ר' אלא כשאבוקה כנגדו ואם בישלה ע"ג גחלים הפת מותרת, אלא משום דבעי לאקשויי מתנור גרוף דלא איתסר לגבי פסח אלא משום דכתיב צלי אש תרי זימני הלא"ה הוה קרינא ביה צלי אש אע"פ שהוא גרוף נקט גבי קליפי ערלה גרוף ואיהו תירץ דשני דבפסח אאש קפיד רחמנא והא איתא דאע"ג דהוא גרוף קרינא ביה צלי אש אבל בקליפי ערלה אעצים דאיסורא קפיד רחמנא והא ליתנהו. ולא מבעיא גרוף אלא אפילו אינו גרוף נמי שרי כיון דבטלו עצים מעינייהו ולא אסור אלא כשאבוקה כנגדו שבעוד שהעצים בעינם נאפית הפת.
<h2>דף עו.</h2>
אלא למ"ד תתאה גבר אקורי קא מיקר ליה. פי' לא אמרי' הכי אלא שאין כח בחרס צוננת להתחמם מן הרוטב ולחזור ולבשל את הרוטב אבל לענין בליעת איסור אע"פ שהקערה צוננת אם תשים בתוכה דבר חם בולעת מן האיסור וגם פולטת האיסור שהי' מובלע בה כדכתבית במה"ק דלא דיבר שמואל תתאה גבר אלא באוכלין ולא בכלים.
<h2>דף עז:</h2>
לימא מתני' דלא כר' יהושע דאי ר' יהושע כיון דאמר בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה. כל מה שכתבתי במה"ק דלא קשיא לי' לר' יהושע אלא מטומאת הקרבן, אבל מטומאת הגוף לא קשיא לי', ומתני' סתמא קתני באין בטומאה דמשמע בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר אינו נראה לי כלל. והדברים דחוקין ביותר אע"פ שריב"ם זצוק"ל הוליך כל השטה כן אינו נראה לי כלל והדברים דחוקים ביותר דא"כ יתרץ ויאמר מתני' בטומאת הגוף מיירי כיון דמודה בה ר' יהושע ולא תיקשי לה מידי א"נ גם טומאת הגוף לידי טומאת בשר מביאה. ומה שתירצתי שם הכל הבלים. והנכון בעיני דמכל טומאה קא מקשה דכיון דקס"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ובעי' ציץ לרצויי. וקס"ד נמי דציץ אאכילות לא מרצה. וקס"ד נמי השתא דמאי דאמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור בא בטומאה כיון שאינו יכול לה אבל לא פסח בלבד שהוא קרב ונאכל בטומאה ואיכא דם ובשר אבל הני שאינן נאכלין בטומאה אינן באין בטומאה לא בטומאת הקרבן ולא בטומאת הגוף כיון שאינן נאכלין דאם אין דם אין בשר ורצה לתרץ דקסבר ר' יהושע שהציץ מרצה על העולין והילכך איכא דם וחלב והילכך בזבחים מודה דבאין בטומאה אבל במנחות דליכא עולין לא בעי ר' יהושע תרתי אלא קומץ אע"פ שאין נזירים וכל מתני' אתיא כר' יהושע ולא (קמא) [כת"ק] מפני שמצינו בפירוש דס"ל לר' יהושע דאין הציץ מרצה לא על האכילות ולא על העולין. עוד חזר לתרץ דשני לי' לר' יהושע בין לכתחלה ובין דיעבד דלכתחלה ודאי אם ניטמא אינו זורק את הדם שאם אין דם אין בשר אבל אי עבר וזרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות בדיעבד ולא קמא משום דמתני' באין בטומאה קתני דמשמע אפי' לכתחלה ואכתי אי מתני' הוה ר' יהושע קשיא דר' יהושע אדר' יהושע דבברייתא לא יזרוק ובמתני' תני באין לכתחלה והדר לתרוצי תירוצא דיקא אלא ל"ק הא ביחיד הא בציבור דמאי דאמר לכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מדבר בקרבן יחיד שאם ניטמא בשר לא יזרוק לכתחלה מפני שאם אין בשר אין דם ואל יסמוך על הציץ שירצה אלא הדם ישפך והבשר יצא לבית השרפה ויביא קרבן אחר שיתכפר בו ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות אבל אם נאבד הבשר או נשרף אפי' נזרק בדיעבד לא הורצה כדמסיק לקמן דלא אמר ר' יהושע אם זרק הורצה אלא בניטמא דאיתי' וציץ מרצה עלי' דאיכא דם ובשר אבל באבוד ושרוף לא הורצה משום דבעי' דם ובשר וחייב להביא קרבן אחר והא ציבור דבקרבן ציבור מודה ר' יהושע דזורקין לכתחלה מפני שטומאה הותרה בציבור ולעולם מתני' ר' יהושע היא ולא קשיא דידי' אדידי' ולא כדקס"ד מעיקרא דלא שני לי' לר' יהושע בין קרבן ציבור לקרבן יחיד דטומאה דחוי' היא בציבור אלא טומאה הותרה בציבור ס"ל. וכן דרך התלמוד תחלה מתרץ תירוצים קלים שאין עומדין ואח"כ מתרץ העיקר כדי להרחיב הסברא ולהראות שאין לתרץ אלא בענין זה. כך נ"ל פתרון שיטה זו וכך מוכיח פשט פתרונו של מורה ולא חילק בין טומאת הגוף לטומאת הקרבן.
<h2>דף עח.</h2>
קאי בזבחים ואמר מסתברא כו'. פי' רישא דברייתא אמר כשראה שחלקו במנחות ואמר רואה אני דבריהם שגם בזבחים חלקו וסיפא אמר כשראה שחלקו בזבחים ואמר רואה אני דבריהם שגם במנחות חלקו ולא ביחד אמר שני הדברים ותנא דברייתא חיבר דבריו ביחד ושנאן זה אצל זה.
<h2>דף עח:</h2>
והא כתיב איש לפי אכלו תכוסו כו'. פי' וקס"ד השתא דכי היכי דמחשבת אוכלין מעכבת הה"נ אכילה מעכבת ואע"ג דבפירקין לעיל אמרן דר' אליעזר סבר דאכילת פסחים לא מעכבא ואפ"ה ס"ל דמחשבת אוכלין מעכבא הה"נ אכילה מעכבא ואנו מחזרים רב דאמר לא מעכבא אלא אנן פשרינן טעמי' הכי אמאי אמר דהזאה לא מעכבא משום דסבר דאכילת פסחים לא מעכבא ולהכי אמר רב דאמר כר' נתן.
דילמא שאני התם דאי מימשכי הני חזי להני כו'. פי' לעולם אימא לך דאכילה מעכבא ואם שחטו לשם כולם פסול דהא לית בי' כזית לכל חד וחד והכא דכשר משום דדמי כאלו אמר הריני שוחטו לשם כל אותן הראוין לאכול ממנו כזית ולא סימן מי ומי דכל חד וחד מצי למימר עלי נשחט אבל כשניטמא דלא חזי כלל לעולם אימא לך דאכילה מעכבא.
ומאי דוחקי' דרב לאקומי כר' נתן ולכתחלה לוקמה כרבנן ודיעבד. פי' נ"ל דאפי' רבנן מודו במתני' דאם זרק הורצה דאכילת פסחים לא מעכביא דעד כאן לא פליגי אלא בדליכא כזית לכל חד וחד אבל בניטמא מודו דציץ מרצה על טומאת בשר ועושה אותו כאלו הי' טהור ולבסוף מסיק דרב דאמר כר' יהושע לא מצאנו שום תנא שיאמר בניטמא שאם זרק לא הורצה מפני שהציץ מרצה אלא משום דבעי לאקומי רב דאמר כר' נתן מקשה לי' הכי שיאמר רב אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבי כדאמרי רבנן הכא.
רב מתני' קשיתי' כו'. פי' רבותא עושה רב דדייק הכי מגופה דמתני' דסיפא דמתניתן תני בפירוש לקמן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דאלמא לכתחלה לא יזרוק אבל אם זרק הורצה ואין לומר דההוא בדם מיירי אבל אם ניטמא אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דמדקתני התם ניטמא הגוף אין הציץ מרצה ש"מ דטמא דרישא בין אדם בין אבשר קאמר דאי ס"ד דבשר לא אדמפליג בין טומאת הפסח לטומאת הגוף ליפלוג וליתני בדידי' בין דם לבשר אלא לאו ש"מ גם ניטמא בשר הורצה שהציץ מרצה על טומאת הדם והבשר ונתברר דליכא שום תנא דסבר שאם ניטמא בשר וזרק שלא הורצה דאע"ג דאכילת פסחים מעכבא הציץ מרצה עליו ועושה אותו כאלו הי' טהור לרצות אע"ג דלא חזי לאכילה.
עד שיהא חלום משעת שחיטה עד שעת זריקה. פי' ולא בעינין עד שעת אכילה שאם הי' כשר בעת הזריקה אע"פ שניטמא טומאת הגוף שאינו יכול לאכול כבר הורצה ולא אמרי' דאכילה מעכבא אלא קודם זריקה אבל לאחר זריקה כבר הורצה.
<h2>דף עט.</h2>
לא שנו אלא שניטמאת הסכין בטמא מת דקא מטמא גברא גופי' כו'. פי' וכיון דקא מיטמא גברא גופי' שרינן לכל ישראל למיעבד בטומאה ולא אמרי' יטמאו מקצת וישחטו וכל ישראל יעשו בטהרה ומה צורך להיטמא כולן שאם לא יעשו כל הציבור בטומאה אותם היחידים אם יטמאו בעזרה יתחייבו כרת לפיכך הותר לכל הציבור שיעשו בטומאה דלא סגי בלא"ה.
<h2>דף פ:</h2>
הפסח שנזרק דמו כו'. פי' דוקא שנזרק דיעבד אבל לכתחלה אינו זורק אלא הדם ישפך והבשר ישרף ויביא פסח אחר ולא סמכי' אריצוי ציץ לכתחלה וה"נ תנן לעיל ניטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם לכתחלה והכא אשמעי' שאם נזרק הציץ מרצה ובגמרא מדקדק על דיעבד דדוקא בשוגג אבל אם זרק במזיד לא הורצה וחייב להביא פסח אחר. ירושלמי מתניתא שניטמא משירד לאויר הכלי אבל אם ניטמא עד שהוא מלמעלה נעשה כמקבל מים.
כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא. קשיא לי טובא ואפי' אם נמצא שהי' הכהן טמא בטומאה ידועה אמאי לא הורצה והא תנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה וה"נ נהי דכהן טמא טימא את הקרבן בנגעו בו אמאי לא ירצה ציץ ולמה הוא שואל על טומאת התהום ונ"ל לתרץ דהיכא מרצה ציץ על טומאת בשר ודם היכא דכהן הוה טהור ונטמאו בשרץ אבל אם הי' הכהן טמא אינו מועיל הציץ מפני שהכהן הטמא מחלל את העבודה בקרבן יחיד והילכך בטומאה ידועה פשיטא לן דמחלל ובטומאת התהום מבעיא לן ומנא תימרא דכהן טמא מחלל עבודה דתנן בריש פ"ב דזבחים כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן טבול יום ומחוסר כיפורים ומחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד ע"ג כלים וע"ג בהמה וע"ג רגלי חבירו פסל משמע פסול שאין תקנה לאותו קרבן דכי היכי דזר ואונן וערל וכיוצא בהן מחללין עבודה ואינו מועיל הציץ לרצות הה"נ טמא מחלל עבודה ולא מפני שניטמא הקרבן אלא שאין הטמא ראוי לעבודה ואמרי' בגמרא טבול יום מנלן דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושין יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום אלמא אפי' טבול יום מחלל עבודה ולא מהני ציץ לרצוי עלי'.
<h2>דף פא.</h2>
אלא לאו ש"מ למפרע מדרבנן ש"מ. כתב המורה והשתא דאמר מיכן ולהבא מטמא לא משכחת טומאת התהום בזיבה ובלבד דקתני לעיל למעוטי מאי ע"כ למעוטי שרץ תוקמה ובכהן כדאמר לעיל (דאמר) דאלו בבעלים לא מהניא טומאת שרץ ואשמעי' דטומאת התהום מיהא הותרה לו וזו הגירסא לא מצאתי' כתובה בשום ספר כ"א בספר אחד וברוב ספרים לא נמצאת ואם דברי המורה הן שהוא מפרש כך אינו נ"ל כלל שהוא רצה להוכיח לו מדתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום דמרצה ציץ אלא [למת] בלבד (מאי) וקס"ד דלמעוטי טומאת שרץ אתי ורצה לפשוט משם דבכהן קאי אבל בשרץ לא ודחה רב יוסף דלעולם טומאת התהום דמת לא הותרה אלא בבעלים ולא בכהן וחילוקו של ר' חייא בבעלים קאי ואי לא מצית לאוקומי בטומאת התהום דשרץ תעמידנה בטומאת התהום דזיבה וזהו חילוקו של ר' חייא וטעמייהו הכא משום דסברי כיון דלא חזי הנהו שבעה יומי בחזקת טהרה הן עומדין ושוחטין וזורקין עליהן דחזקה יש להן שלא יראו ובוודאי אי איקרי ודאי חייבים בפסח שני דלא הותרה להן טומאת התהום דזיבה והכי מוכח בפי' בפ' תינוקת דמי שלא ראתה כל שבעה בחזקת טהרה הן עומדין. עיין מה שכתבתי בפירקא דלקמן.
בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום כו'. פי' כגון שנודע לו לפני זריקה קא בעי דאי לאחר זריקה אפילו בטומאה ידועה כשר דקרבן ציבור שקרב בטומאה כשר ואפי' למ"ד טומאה דחויה היא בציבור והילכך לא בעי אלא אם הותרה לו לכתחלה.
<h2>דף פא:</h2>
אלא לפני זריקה נמי מרצה. פי' כיון שנשחט אע"פ שנודע לו קודם זריקה שניטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואינו חייב להביא פסח שני אחר אבל ודאי אם נודע לו קודם שחיטת הפסח נדחה לפסח שני וכן נזיר נמי אם נשחט קרבנו ואח"כ נודע לו שניטמא טומאת התהום אע"פ שנודע לו קודם זריקה זורק ומתכפר בקרבנו אבל אם נודע לו קודם שחיטה סותר ומזה עליו שלישי ושביעי ומביא קרבן טומאה ומתחיל ומונה נזירותו פעם אחרת וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף חוץ מנזיר ועושה פסח שהציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף ואם ניטמא טומאת התהום ה"ז מרצה כיצד הי' הולך לשחוט את פסחו ואמרו לו מת הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו בין משעשה פסחו בין עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני (משעשה פסחו א"צ לעשות פסח שני) אבל אמרו לו קבר התהום הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה פסחו א"צ לעשות פסח שני וכן נזיר שהי' הולך להביא קרבנותיו ואמרו לו מת הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו בין משהביא קרבנותיו בין עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר תהום הי' עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עלי' ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה פי' נ"ל מה שמחלק בין קרבנות היחיד ובין נזיר ועושה פסח שבקרבנות היחיד מרצה על טומאת הגוף ובנזיר ועושה פסח אינו מרצה היינו מה דאמרי' שהטמא משלח את קרבנותיו משום דאכילה דידהו לא מיעכבא ועושה פסח נדחה לפסח שני ונזיר נמי סותר ולא שהציץ מרצה על טומאת הגוף כשאר קרבנות שהרי גם הערל נמי משלח קרבנותיו ואין לומר שהציץ מרצה על הערלה אלא שרצה התנא לחלק בין שאר קרבנות לנזיר ופסח שאלו משלחין קרבנותיהן ואלו אין משלחין ותני בסיפא שגם נזיר ועושה פסח בטומאת התהום הציץ מרצה תנא נמי ברישא הציץ מרצה ולאו דוקא שא"צ לריצוי וטעמא דידהו שאין האכילה מעכבת בהן למאי מתני בסיפא גבי נזיר ועושה פסח שאם נודע להן עד שלא הביאו קרבנותיהן הנזיר אינו סותר ועושה פסח אינו עושה פסח שני ומשהביאו קרבנותיהן אינן צריכים פי' הבאת קרבנותיהן הוא שכבר נשחטו אע"פ שלא נזרק דמן.
ניטמא שלם מ"ט א"ר יוסי בר חנינא כדי לביישן. פי' כי היכי דפסח נאכל בכל העיר כך שריפת פסולו כשירה בכל העיר דדוקא פסולי קדשי קדשים שהן נאכלין בעזרה כדאמרן לעיל בפ' כל שעה אבל פסולי קדשים קלים שנאכלין בכל העיר גם שריפתן בכל העיר ומה צורך להביאו לפני הבירה אלא כדי לביישן.
<h2>דף פז.</h2>
האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עלי' אבי' שחט עלי' בעלה תאכל משל בעלה. פי' סתמא דמילתא בשל בעלה ניחא לה והילכך אינה רשאית לאכול משל אבי' אך אם מיחת בשעת שחיטה ואמרה לבעלה אי אפשי בשלך אלא בשל אבי אבל אם לא מיחת בשעת שחיטה כבר נימנת מסתמא בשל בעלה ואינה רשאית להסתלק אחר שחיטה. הלכה רגל הראשון לעשות בבית אבי' שחט עלי' אבי' שחט עלי' בעלה תאכל במקום שהוא רוצה, פי' כיון שהלכה רגל הראשון של פסח לעשות בבית אבי' לא ידעי' סתם דעתה בהי ניחא לה טפי אי בשל בעלה או בשל אבי' הילכך צריכה היא לפרש דעתה ואם יש ברירה אף על פי שלא פירשה בשעת שחיטה באיזו רוצה תאכל ממקום שהיא רוצה וממי שאוכלת עכשיו אמרי' הוברר הדבר דבשעת שחיטה נמי בההוא הוי ניחא לה ואם אין ברירה צריכה לגלות רצונה בשעת שחיטה וזה הוא ממקום שהיא רוצה בשעת שחיטה ואם לא גילתה דעתה בשעת שחיטה לא תאכל לא מזה ולא מזה שאין ידוע על איזו מהם נמנית. יתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל ממקום שהוא רוצה, פי' אמרי' בגמרא ממנה היתום על פסחו שלא מדעתו והלכך יאכל ממקום שהוא רוצה אפילו אחר שחיטה שאין אנו צריכים לגילוי דעתו של יתום שיש לנו דעת האפוטרופסין ואע"פ ששניהן יכולין להמנותו אינן יכולין לעכב זע"ז שאינן אדונים לו כמו שהם השותפים לעבד ששניהם מעכבים זע"ז עד שיתרצו שניהם אלא היתום אוכל ממי שהוא רוצה. עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן, פי' עד שיתרצו שניהן. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו, פי' עד שיתרצה העבד לאכול עם רבו מפני צד חירות שבו.
<h2>דף פח:</h2>
והתניא אין שוחטין שני פסחים כאחת. ירושלמי תני ר' חייא הנמנה על שני פסחים כאחת אוכל מאיזה מהן שנשחט ראשון אמר ר' יוסי מתניתא אמר כן שחט תרווייהון אוכל מן הראשון.
מה שקנה עבר קנה רבו. פי' ואין יכול ליקח משל רבו ולהקריב לעצמו שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ורבו לא הקדשהו אלא שישחוט אחד ויאכל הוא עם רבו והאיך יכול לומר וטלה שלי.
<h2>דף פט.</h2>
ונייתי כל חד וחד פסח ונייתי חמשה כהנים דלא עביד פסח כו'. המורה גריס ונייתי כולהו חד כהן דלא עבד פסח כו'. ויפה פירש דבחד כהן סגיא אבל מיהו האי דנקט חמשה כהנים לומר דחמשה כהנים דלא עביד פסח יכולין לצאת עמהם א"נ אם הי' כהן אחד הי' בא לידי נותר לאכול חמשה חזה וחמשה שוק להכי נקט חמשה כהנים.
<h2>דף צ.</h2>
זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי כו'. קשיא לי כיון שאם יחזור ויראה בשביעי הוא סותר וכן נמי שומרת יום כנגד יום או כנגד שני ימים אם תראה סותרת ונמצא הפסח בא לידי פסול הו"ל למיתני שאין שוחטין עליהן בפ"ע אלא שיעשו אותם טפילה עם חבורה אחרת כדתני לקמן גבי אונן ומפקח בגל כו' ואין לומר דהאי דתני לקמן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפ"ע שלא יביאו את הפסח לידי פסול דאכולהו קאי דהא קא תני סיפא לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהי' טמא מתחלתו ואי ארישא נמי קאי והא איכא נמי זב ושומרת יום שאם אירע בהם פסול שחייבין לעשות פסח שני א"ו לא קאי אלא אאונן והמפקח בגל כו' ולאו אהני. ומה שכתבתי בפירקין דלעיל שהן בחזקת טהרה ולפיכך לא חיישי' שמא יראו אינו כלום דהכי תנן בשלהי פ' בנות כותים כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו' עד אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה.
<h2>דף צא:</h2>
אלא איש לפי אכלו כו'. אי קשיא ואמאי לא אמר והאיש אשר הוא טהור כו' דמיירי בפסח ראשון יש לומר כיון דכתיב בסיפ' דקרא ונכרתה הנפש ההוא דמשמע בין איש בין אשה לא נוכל לומר דוהאיש בא למעט אשה.
השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב. פי' אבל ביום שמועה ויום ליקוט עצמות הן אוננין מדרבנן ואין אוכלין קדשים, ופסח הויא פלוגתא בזבחים בפ' טבול יום י"א אכילת פסחים מעכבא ולא העמידו דבריהם במקום כרת וי"א אכילת פסחים לא מעכבא ואפי' פסח לא אכלי. ואיכא לדיוקי ממתני' דוקא שומע על מתו ומלקט לו עצמות אוכל בקדשים לערב דלא תפשי לילן, אבל הקובר מתו אע"פ שאינו יום המיתה אינו אוכל בקדשים לערב דיום קבורה תופש לילו מדרבנן. ועיין מ"ש שם בפ' טבול יום.
<h2>דף צג.</h2>
א"כ למה נאמר טמא למה נאמר דאי בעי למיעבד לא מצי עביד אלא למה נאמר דרך רחוקה לפוטרו מן הכרת. פירש המורה אלא למה נאמר דרך רחוקה אי משום דאי בעי למיעבד לא מצי עביד הא בדרך רחוקה הוא. ואם תאמר שלא ישלח פסחו וכרב ששת האי תנא לית לי' אלא כרב נחמן ס"ל דאמר הורצה דאי כרב ששת איצטריך בדרך רחוקה למימר דאי בעי למיעביד לא עביד וכך כתוב ברוב ספרים וקסבר דאם (זרקן) [זרקו] עליו הורצה. וקשיא לי ולרב ששת לא הורצה היכי מתרץ מתני' דקתני א"כ למה נאמר טמא (לדרך) [ודרך] רחוקה והא לגופייהו איצטריכו דאי בעי למיעבד לא מצי עבדי.
<h2>דף צו:</h2>
הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו. עלה בדעתי לומר דדוקא כשנתכפר בשני ודחה את הראשון אמרי' דאידחי ורועה משום דאית בי' תרתי לריעותא חדא דהוה אבוד ונתייאש ממנו וחדא דהדר ודחיי' אבל אם נתכפר בראשון לא אמרינן דאידחי האי שני אלא הוא עצמו יקרב לשלמים מידי דהוה אמפריש שני פסחים לאחריות דאמרינן לקמן בהלכתין דמקריב האחד לשם פסח והשני קרב שלמים ואינו רועה והא כשהקריב האחד לפסח דחה חבירו ואפ"ה קרב שלמים כיון דאין בו דין איבוד ה"נ כשנמצא קודם שחיטה ושניהם עומדים לפניו שיכול להקריב איזה מהן שירצה דוקא אם הקריב השני נדחה הראשון מליקרב וירעה משום דהוי איבוד אבל אם הקריב הראשון אע"פ שדחה השני כיון שאין בו דין איבוד יקרב שלמים אבל לא יתכן לומר כך דהא אמרי' לקמן גבי מפריש פסחו ומת ואלא דמת אחר חצות אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים הא קבעתי' חצות אלמא אע"ג דלא נאבד אמרי' דקבעתי' חצות ותו לא חזי לשלמים אלא ירעה וה"נ האי שני קבעתי' חצות והיאך יתכן שיקרב שלמים א"ו כי היכי דאמרינן בראשון ירעה עד שיסתאב ה"ה נמי בשני שאם הקריב הראשון לפסחו השני ירעה ולא יקרב הוא עצמו שלמים ולא דמי למפריש שני פסחים לאחריות דהתם מפרש המורה דקרב שלמים דהיינו מותר הפסח גמור שהרי לכך הופרש ואינו דחוי וזה הוא טעם יפה דאימת אמרי' דהוי דיחוי כשהפריש מתחלה לשם פסח אבל מפריש שני פסחים לאחריות ע"ד כן הפריש שנים שהאחד יעשה פסח והאחד שלמים אבל כשהפריש פסח ואבד, מתחלת הפרשתו, לשם פסח הופרש, שלא ידע שימצא הראשון, והילכך גם הוא הוי דיחוי, וכן המפריש פסחו ומת, לשם פסח הופרש, והוי דחוי. וה"ג בירושלמי הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריב את השני עד שנמצא הראשון והרי שניהן עומדים אית תנא תני מצוה להקריב את הראשון. תני שמואל בורר את היפה שבשניהן והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בששה עשר. אלמא כל מי שנשאר בין הראשון בין השני ירעה.
לרבות פסח שעברה שנתו. פי' כדפריש המורה בשלהי פ' התודה להביא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והוי זה הנשאר מותר הפסח וכל מה שתפשתי את דבריו שם בפסוק דאם כבש אינו כלום דכיון שהביא אחר ונתכפר בו היינו שעברה שנתו ועבר זמנו. וזהו אחד משלשה שמתרץ התלמוד שם תלתא קראי כתיבי חד לעבר זמנו ועברה שנתו ומה שאמרתי שם דלא גרסי' עברה שנתו אלא עבר זמנו אינו כלום דלקמן בהילכתין אמרי' דעברה שנתו גרסי' מדמקשינין עלה מחטאת שעברה שנתה ודוקא אם עברה שנתו אחר שנתכפר באחר הוא דהוי מותר הפסח וקרב שלמים אבל אם עברה שנתו קודם הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לאחר הפסח אינו קרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כדבעי' למימר בהלכתין דלקמן.
לרבות תמורת הפסח אחר הפסח להקריבה שלמים. פי' תמורת הפסח לפני הפסח ועדיין לא בא פסח בוודאי קרבה שלמים דאפי' פסח קודם זמנו אם שחטו לשם שלמים כשר כדכתבית בסיפרא על האי קרא דאם כשב הוא מקריב. ומיהו צריך שיעקור שמו ממנו שישחטנו לשם שלמים אבל אם שחטו סתם פסול אלא צריך לעקור שמו ממנו ותמורה דידי' סתמא לשלמים קיימי שא"א לה לקרב פסח דאין אדם מקריב שני פסחים וסתמא לשלמים קיימא ולא אצטריך קרא אלא לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שכבר עבר עליו הפסח ומש"ה קאמר היכי דמי אילימא שנמצא אחר שחיטה והימר בו אחר שחיטה פשיטא למה לי קרא פי' כיון דפסח עצמו אחר שחיטה קרב שלמים בודאי שתמורתו כיוצא בו אלא לאו שנמצא קודם שחיטה והימר בו לאחר שחיטה.
<h2>דף צז.</h2>
יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא כו'. פי' האי דממעט לפני הפסח כגון שנמצא לפני הפסח ועבר עליו הפסח דקבעתי' חצות ולא חזי הוא לשלמים וגם תמורתו נמי לא חזיא לשלמים אבל אם הימר בו לפני הפסח ועדיין לא הגיע הפסח בוודאי דקרבא שלמים כדכתבית לעיל שאף הוא עצמו אם רוצה יכול להקריבו שלמים וכן תמורתו נמי קריבה שלמים.
קודם חצות לא אבוד הוא. קשיא לי אמאי לא אמר כגון שהי' לפניו בחצות דקבעי' בחצות ונאבד אחר חצות שהוא רוצה ואינו קרב שלמים ויש לומר מפני שהקשה לו קושיא אחרת וסתר דבריו לא חשש להקשות לו זאת.
<h2>דף צז:</h2>
ומאי קמ"ל לאפוקי מר' יוחנן דאמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה כו'. פי' דאין לומר דדוקא קאמר שמואל דכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים דא"כ הוה פליג אמתני' דתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמי' אלא ודאי לא אמר שמואל האי כללא אלא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אם נמצא קודם שחיטה רועה ואתא למימר דכיון שבחטאת כיוצא בזה מתה דהויא לה אבודה בשעת הפרשה. ולר' שמעון מתה בפסח קרב שלמים ומתני' דקתני ירעה לא אמר אלא דוקא כשנמצא קודם חצות דחצות דוקא הוא דקבע. ואי קשיא מ"ש כי הוה מוקמינן לעיל לשמואל כרבי הוה מקשי' והא כל אבודין לר' מתין ואילו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות רועה. והשתא כי מוקמינן לי' כר"ש אע"ג דאיכא נמי לאקשויי הכי ניחא לן ולא מקשינן ליה. תשובה כי הות מוקמינן לשמואל כרבי דאית לי' גבי חטאת רועה הוה סברי' דשמואל דוקא קאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה ומש"ה אקשי' דהא נמצא קודם חצות דבחטאת מתה לר' ובפסח רועה. ותירץ דמקודם חצות לאו אבודה היא וכיוצא בזה בחטאת נמי לר' רועה. והדר אקשי' לי' ממפריש שתי חטאות לאחריות דבחטאת רועה ובפסח קרב שלמים. והדרא לאקומי לשמואל כר"ש דלית לי' גבי חטאת רועה כלל ובין עברה שנתה ובין אבודה בשעת הפרשה ובין מפריש שתי חטאות לאחריות כולהו מייתין וכיון דסבר שמואל כוותי' לא אמר שמואל כל שבחטאת רועה אלא חדא היא דאמר כל שבחטאת מתה בלחוד וכיון דאית לי' רועה בחטאת לאו דוקא קאמר ולא אמר הכי אלא לאפוקי מר' יוחנן דאפילו נמצא קודם שחיטה נמי קרב שלמים ואינו רועה אלא כשנמצא קודם חצות דחצות היא דקבע.
המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, כך כתוב ברוב ספרים. והמורה כתב ויביא בדמיו שלמים גרסי' וכך הוא עיקר כדגריס המורה שלא מצינו שיהא מותרו בא נדבה אלא כל שבא משום חטא ומשום אשם וכולן הן מנוין במס' שקלים דהכי תנן בפ' ב' דשקלים מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מותרן נדבה זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה מותרן נדבה. מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה מותר שלמים לשלמים מותר הפסח לשלמים. אבל מיהו הא קשיא לי דאמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים בה' תמורת עולה. תניא המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' פסח ילדה ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח נשתיירה לאחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' שלמים ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. והיכי פסיק הכא ותני ויביא בדמיו שלמים ולא מפליג בין קודם הפסח ובין לאחר הפסח. ונ"ל דמתני' ודאי בנשתיירו לאחר הפסח מיירי וה"ג בירושלמי מתניתא לאחר כפרה והאי דלא תני במתני' יביא בדמיהן פסח קודם לפסח משום דכל עיקרו של תנא לא בא אלא להודיענו דבע"ח נדחין וה"ק דמפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים דלא חזי להקרבה ולא קדשי אלא לדמיהן שיביא בדמיהן פסח ונשתיירו לאחר הפסח ונעשו מותר הפסח דקרב שלמים כיון דמעיקרא נדחו גופן מליקרב דבע"ח נדחין (אלא) ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן שלמים אבל קודם הפסח שיביא בדמיהן פסח אין זו שום רבותא דהא לא חזי גופן לפסח ואם (כאן ישנה תיבה לא ברורה) לרעי' הוא בעצמו יקרב שלמים כדכתבית בפ"ק דזבחים.
<h2>דף צח.</h2>
המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. פי' אע"פ שבנו עדיין לא הפריש פסחו אינו יכול להקריב לשם פסחו שאין הבן יכול לירש קרבן אביו שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו אלא הקרבן נקרא ע"ש אביו ואם היא חטאת מתה ואם הוא אשם ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ואם היא עולה או שלמים מקריבן ע"ש עצמו ופליגי בה רבנן ור' יהודא אם היורש סומך ומימר דרבנן סברי יורש סומך ומימר ור' יהודא סבר אינו סומך ואינו מימר ואם הקרבן יקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו יורש ואינו סומך א"ו הקרבן על שם אביו נקרא ולא על שמו ומש"ה אין יורש ואינו סומך ורבנן דאמרי יורש וסומך ומימר משום דרביי' קרא כדאמרינן בריש תמורה וכיון שאין לו כח לירש קרבן אביו אינו יכול לצאת בפסחו של אביו ועל שם אביו אינו יכול לשוחטו שאין הפסח נשחט אלא לאוכליו היכלך לא יביאנו לשם פסח אלא לשם שלמים. עיין בה' קמיתא דזבחים שמוכח שם שאין היורש קונה קרבן אביו.
יביאנו לשם שלמים לששה עשר. פרושו בארבעה עשר אינו יכול להביאו לשם שלמים מפני שהוא אונן ואונן אסור להביא קרבן ביום אנינותו כדבעי' למימר לקמן.
אילימא דמת קודם חצות הא חל אנינות עלוי'. פי' והא דתנן אונן שוחט ואוכל פסחו לערב כגון דמית אחר חצות דחל חיוב' דפסח עלוי' ברישא כדאמרי' בזבחים בפ' טבול יום דמקשי' דר"ש אדר"ש ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת קודם חצות וכאן שמת לאחר חצות, קודם חצות דלא חזי לפסח חיילא עלי' אנינות לאחר חצות דחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות.
<h2>דף צח:</h2>
שנים שנתערבו פסחיהן כו'. פי' בשאר כל הקרבנות תנן בפ' התערובת קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא אבל בפסח אינו יכול לעשות כך דאין הפסח נאכל אלא למנויו ואין שניהן יכולין לאכול מהן דשמא יאכל כל אחד מפסח שאינו שלו וכיון שאינן יכולין לאכול הו"ל פסח נשחט שלא לאוכליו ופסול והלכך כל אחד ואחד ממנה עמו אחד מן השוק כו'.
<h2>דף צט:</h2>
ערב פסחים כו'. כמ"ש במהדורא תנינא שאין התנא נמנע מלקרוא לחג המצות פסח כך מצאנו שגם הכתוב קורא לחג המצות פסח כדכתיב ביהושוע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח שאין לפרשו אלא ממחרת חג המצות שהוא יום הנפת העומר. ומפני שזמן אכילת הפסח אינו ראוי אלא בלילי חמשה עשר עד הבוקר קורא אותו פסח אבל ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים הוא יום ארבעה עשר.
<h2>דף ק.</h2>
אלא פורס מפה ומקדש. כמה הם דחוקים דברי רבינו שמואל זצוק"ל שפירש דהאי פורש מפה ומקדש קאי אכל שבתות דעלמא ואע"פ שלא התחיל לאכול מבע"י. והוצרך לשבש מן הספרים ושוים שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש. גם הוצרך לגרוס תחלה רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פריס מפה וקדיש והדר תניא נמי הכי. ודברים שאין הדעת מקבלתן הם. ודברי המורה הם עיקר שאינו מדבר אלא במה שהתחיל לאכול מבע"י וקידש עליו היום שצריך לפרוס מפה כדי להפסיקו מאכילתו שכיון שקדש היום אסור לו לאכול עד שיקדש ולא כר' יוסי שהיה מתירו לגמור סעודתו בלא קידוש אבל בכל שבת דעלמא שלא התחיל לאכול מבע"י א"צ לפריסת מפה וכך משמע כל פשט ההלכה.
הלכה מכלל דפליגי בהפסקה. פי' כיון דמוקמינן מילת' דר' יוחנן דכי אמר הלכה כר' יוסי בערב שבת להפסקה קאמר ומדפסק הלכה כמותו בערב שבת בהפסקה יש להוכיח מיכן דפסק ר' יוחנן הלכה דדוקא אם התחילו בע"ש אין מפסיקין הא לכתחלה אין מתחילין כר' יהודא אלא גם בע"ש ויו"ט אסור לו לאדם מן המנחה ולמעלה כדפסיק בהלכות גדולות ולא כמ"ש במהדורא בתרא.
<h2>דף קא:</h2>
מיתיבי שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך. בע"כ הכי משמע דוקא אם שינה יין א"צ לברך בפה"ג אבל אם שינה מקום צריך לברך בפה"ג דהא יין קא נקיט. ותיובתא דר' יוחנן. א"כ מוכיח מיכן דר' יוחנן איין קאמר דשינוי מקום נמי א"צ לברך ומאי דאמרי' לקמן הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא היין. אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת מיני תבואה כדכתבית במהדורא תנינא ואין פנים לפתרון המורה.
<h2>דף קב.</h2>
תניא כוותי' דר' יוחנן כו'. שלש חלוקות הן. ר' יוחנן סבר שאפי' יין אין צריך לברך בשינוי מקום וכ"ש חמשה מיני תבואה. ורב חסדא מחלק בין יין וכיוצא בו ובין חמשת מיני תבואה שביין צריך לברך ובחמשת מיני תבואה א"צ לברך. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. והקשינו לרב חסדא מן הברייתא דעקרו. ותירץ מאן תנא עקירות ר' יהודא היא ועל כזה יש לומר אשינויי לא סמכי' דר' יהודא לא פליג את"ק מדקאמר במה דברים אמורים אלמא לפרושי מילתא דתנא קמא אתי ולאו לפלוגי עלי' והילכך נדחו דברי רב חסדא שמחלק ביניהם נשארו ר' יוחנן ורב ששת. ונ"ל דאע"ג דאמרי' השתא תניא כוותי' דר' יוחנן כבר איתוקם בתיובתא וההיא ברייתא דאותבינן לי' היא סייעתא לרב ששת עם הא דעקרו וסמי חדא מיקמי תרתי הילכך הילכתא כרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך.
מביאין כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום. פי' כיון שהוא פוסק סעודתו לר' יהודא מן הדין צריך לברך בפה"ג על הכוס של קדוש שהרי סילק דעתו מלאכול ומלשתות יותר וכיון שצריך בפה"ג על כוס הקידוש ממילא דצריך על הגפן על מה ששתה מבע"י כמו שהוכחתי במהדורא תנינא שכל מקום שצריך לברך לפניו צריך לברך למפרע לאחריו. והשני אומר עליו בהמ"ז. פי' ואע"פ שבירך בפה"ג על כוס הקידוש כיון דאמר הב נברך איתסר לי' למישתי וצריך עוד בפה"ג על כוס של ברכה ועל הגפן אחר כוס הקידוש.
<h2>דף קב:</h2>
ר' יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קידוש היום. פי' וכוס של קידוש צריך בפה"ג אע"פ שבירך בפה"ג על כוס של בהמ"ז ואע"פ שאם רצה לשתות אחר כוס של ברכה כמה כוסות הוא יכול לשתותן בלא ברכה אפ"ה כוס של קידוש צריך בפה"ג מידי דהוה אארבעה כוסות של פסח דכיון דכל חדא וחדא היא מצוה באפי נפשה מברך אכל חדא וחדא בפה"ג ולא מיפטרא חדא בברכה דאידך שאע"פ שיכול לשתות בין כוס ראשון לכוס שני בלא ברכה כוס שני בעי ברכה משום האי טעמא והם ה"נ הכא כיון דכוס של קידוש הוי מצוה באנפי נפשי' אע"פ שבירך על כוס של ברכה צריך הוא לחזור ולברך על כוס של קידוש וכיון שצריך לברך על כוס של קידוש לפניו צריך הוא לברך נמי על כוס של ברכה לאחריו ואנן דלא עבדי' לא כר' יהודא ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש אע"פ שאין אנו מפסיקין כר' יהודא אנו צריכים לברך על כוס של קידוש בפה"ג מפני שהוא מצוה בפ"ע ועל הגפן על מה ששתה מבע"י קודם שיברך על כוס של קידוש.
<h2>דף קג.</h2>
לוי אמר קני"ה ורבנן אמר[י] קינ"ה. מאי דקשיא לי במהדורא תנינא והא פלוגתא דב"ש וב"ה היא. ראיתי שרבינו שמואל זצוק"ל מחלק בין שבת דעלמא ליו"ט שחל להיות אחר השבת ואמר ולמה אינו רוצה לומר יין ברישא לפי שאם כך אין היכר שמבדיל על היין הואיל ומרחיק הבדלה מברכת היין והרי עיקר הבדלה לא תיקנו אלא על היין אבל קידוש אפי' על הפת יכול לקדש כדלקמן הילכך קידוש ברישא והדר יין והבדלה כדי לסמוך הבדלה על היין. ולא נהירא לי דכיון שעל כוס אחד הוא אומרן אע"פ שהקדים יין לקידוש כדינו מוכחא מילתא דהבדלה נמי על היין היא שהרי בכוס אחד הוא הכל ולמה עקרו דברי ב"ה.
<h2>דף קו.</h2>
לקדיש לן מר קידושא רבה. פי' משום דהוא זוטר קרי לי' קידושא רבה בדרך כבוד כמו שאומרין לסומא סגי נהור ומדקרי לי' לבפה"ג קידושא ש"מ שאסור לטעום ביום השבת כלום קודם שיעשה בורא פרי הגפן שקבעו חכמים בפה"ג ברישא לכבוד שבת שיראה כאלו הוא קובע סעודתו על היין כדתנן בפ' כיצד מברכין בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ואוקמוה בגמרא בשבתות ויו"ט עסקי' שאדם קובע סעודתו על היין.
<h2>דף קז.</h2>
המקדש וטעם מלא לוגמא יצא. מיכן מוכיח שמלא לוגמא הוא פחות מרביעית שכל שיעור הכוס אינו אלא רביעית והכי מוכח בפירוש בפ' יוה"כ וכתב רבינו שמואל זצוק"ל והנ"מ דלא טעם אחד מכל המסובין אבל טעם אחד מהן יצאו כולן י"ח ואע"פ שלא טעמו והכי מוכח בפ' בכל מערבין.
<h2>דף קז:</h2>
אפילו אגריפס המלך כו'. פי' רבינו שמואל זצוק"ל מלך כשר הי' ממלכי בית חשמונאי. ואין הדבר כך דלא הי' אלא ממלכי הורודוס שהיו עבדים לבית חשמונאי. דהכי תנן בסוטה בפ' אלו עומדין. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושיבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה. ואמרי' התם בו ביום נתחייבו שונאיהן של ישראל כליי' מפני שהחניפו לו לאגריפס. והמורה פי' בסוטה דבימיו של אגריפס חרב הבית.
ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. פי' רבינו שמואל זצוק"ל ואע"פ שאין ראי' לדבר דאכילה ממשכת אכילה זכר קצת יש לדבר דכתיב נירו לכם ניר הראה להם הנביא דוגמא שחורשין את הקרקע כדי לקבל הזריעה ואם אינה חרושה אינה מקבלת הזריעה אף אדם האוכל דברים שאין משביעין אותו פותחין את בני מעיו ומרחיבין אותו ויקבל המאכל של סעודה אחרי כן לתיאבון. ומסתברא.
<h2>דף קח.</h2>
לא רב ששת אסתניס הוה. גרסי' בירושלמי דלמא בכור הוה רב ששת ומסיק לא אסתניס הוה. מוכיח משם שהבכורות נוהגין להתענות בעה"פ וכך נוהגין עכשיו בכל קהלות המערב.
<h2>דף קח:</h2>
ירושלמי מהו לצאת ביין מבושל. עיין מה שכתבתי בפ' המוציא יין במהדורא תניינא שחייב אדם לברך על היין המבושל בורא פרי הגפן.
<h2>דף קט.</h2>
אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בדרברבתא כדתניא ורחץ את כל בשרו במים כו'. פי' המקוה הוא אמה על אמה ברום שלש אמות שהן י"ח טפחים חלוק אותו ברומו לארבעה כלים ויהי' כל אחד אמה על אמה ברום ארבעה טפחים וחצי נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום י"ג טפחים וחצי יכיל שלשים סאין חלוק גובהו לארבעה נמצא כל כלי וכלי אמה על אמה ברום שלש עשרה אצבעות וחצי שכל טפח יש לו ד' אצבעות חלוק גם הל' סאין לארבעה חלקים יגיע לכל חלק שבע סאין וחצי. נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום י"ג אצבעות וחצי יכיל ז' סאין וחצי. עוד חלוק זה הכלי לגובהו לחמשה חלקים נמצא כל כלי אמה על אמה ברום י"ג חומשי אצבע וחצי. חלוק עוד הז' סאין וחצי לחמשה חלקים מגיע לכל חלק סאה וחצי. נמצא כלי שהוא אמה על אמה ברום י"ג חומשי אצבע וחצי שהן אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יכיל סאה וחצי שהן שלשה וששה לוגין. עוד חלוק זה הכלי לאורכו ולרחבו בתברייתא בטפח על טפח יעשה שלשים וששה כלים של טפח על טפח. נמצא כלי שהוא טפח על טפח ברום י"ג חומשים וחצי שהן אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יכיל לוג אחד. חלוק אותו לארבעה כלים של אצבעיים על אצבעיים הרי לך שאצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יכיל רביעית הלוג.
<h2>דף קי.</h2>
אביי ורבא דאמרי תרווייהו וישמרך לרעה אינו מצטרף. פי' והאי דאמר רבא כוס של ברכה אינו מצטרף לרעה דמשמע דארבעה יש בהן משום זוגות הא כדבעי' למימר לקמן והאי דאמרת עשרה תמניא שיתא וארבעה אין בהן משום זוגות לא אמרן אלא לענין מזיקין אבל לענין כשפים חיישינן. עיין בשלהי פ' שלשת שאכלו כאחת במהדורא תליתאה.
<h2>דף קי:</h2>
קערות ככרות וכוסות אין בהם משום זוגות. פי' אם העלה על שלחנו שתי קערות או שתי ככרות או שני כוסות חיישינן ומש"ה אקשינן על ארבעה כוסות של פסח.
גמרו בידי שמים במיני מיכלא חיישינן. פירוש והככרות הן גמרו בידי אדם שהשבלים היוצאות מן הארץ לא יועילו לאכילה עד שהאדם עושה בהן כמה מלאכות עד שיעשה מהן פת אבל היין אע"פ שגמרו בידי אדם הוא שדורכין הענבים ועושים מהן יין מכל מקום הענבים היוצאים מן הארץ חשיבי פירות לאכול וגם היין נברא כנוס לתוכן והילכך גמרו בידי שמים חשיב לי' והשותה כפלים יש בו משום זוגות.
<h2>דף קיב:</h2>
שבק ליה לילי רביעיות ולילי שבתות. שמעתי הטעם מפני שבלילות השבוע מצוין בני הכפרים בדרכין שהם הולכים לעיירות לשמוע קריאת התורה או בהליכה או בחזירה חוץ מלילי רביעית ולילי שבתות כיצד בליל שני הולכין כדי להגיע בבוקר בעיר ויש שמאחרין בעיר כל יום שני ובליל שלישי חוזר לכפר שלו ליל רביעי אינו צריך לו לא בהליכה ולא בחזירה ליל חמישי הולך כדי שיהא בבוקר בעיר וליל ששי חוזר ליל שבת אינו מותר להלך וליל ראשון מי ששהא בעיר בשבת חוזר לכפר שלו בליל ראשון. אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני הוי סכנתין. וה"נ אמרינן בתעניות דכל יומא הוה אתי לי' שלמא מרקיעא.
<h2>דף קיד.</h2>
שהיין גורם לקדושה שתאמר. פי' דמדאורייתא זוכרהו הוי מה שאנו אומרים בתפלה מקדש השבת ומדרבנן הוא שנחזור עוד ונקדש על הכוס כדאמרינן בהבדלה אע"פ שהבדיל בתפילה מצוה להבדיל על הכוס והיכא דלית לן כסא כגון יוה"כ אנו יוצאין י"ח בקידושא דתפלה כדכתבית במהדורא תנינא ושוב לא נחזור ונקדש כיון שאין כוס נמצא שהיין גורם לקידוש שיאמר.
<h2>דף קטו:</h2>
מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. פי' המורה לברך על אכילת מצה בפרוסה וב' השלמות מייתי' משום ברכת המוציא דלא גרע משאר יו"ט שצריך לבצוע על ב' ככרות שלימין ובוצע מאחת מהשלמות וכך כתב גם רבינו שמואל זצוק"ל. ואינו נ"ל דהכי אמרי' בפ' כיצד מברכין דפליגי אמוראי בפתיתין ושלימין דחד אמר אפתיתין מברכין המוציא משום דמקרבא הנייתן. וחד אמר אשלימין משום כבוד. ואמרינן התם מתניתא דמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה ואמרי' התם הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה משום דכתיב לחם עוני אלמא במאי דפליגי בכל ימות השנה בפרוסת המוציא מודים בפסח דבצעי' אפרוסה וכך אמר רבי' יצחק מפאס זצוק"ל. גם רבי' חננאל אמר בקרובה ומברך בפרוסה שתים מוציא ומצה.
<h2>דף קטז.</h2>
אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. אע"פ שהוכחתי לעיל בפ' ואלו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלינאה ולערוך ולהסיק ולאפות ובענין זה אינו בא לידי חימוץ אפ"ה מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור שהיא עורכת ואופה מיד.
קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך. מוכיח מיכן שכל רוחות רעות המזיקות נקבות הן. וה"נ אמרן לעיל אגרת בת מחלת וה"נ אמרן לעיל דאמרה לי' שמרתיך לבדה כו' וה"נ אמרן דבי פרחי ברי' שאין לה עינים היא.
<h2>דף קטז:</h2>
מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק. פי' זה הוא מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלן שנאמר ויאפו את הבצק וגומר. אי קשיא היאך כתיב כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה הא אם היו יכולין להתמהמה הי' מחמיץ והא כתיב שבעת ימים לא יראה לך חמץ, תשובה פסח מצרים לא נהג איסור החימוץ אלא יום אחד כדאמרן לעיל ואותה העיסה שלשו ע"ש לעשות להן צידה לדרך והיו עתידים להחמיצה אילולי שנגלה עליהן הקב"ה מהרה וגאלן.
עד היכן הוא אומר כו'. פי' מה ששנינו לעיל ומסיים בשבח זה הוא שאומר מקצת ההלל ואין אנו גומרין אותו כולו מפני שהיו גומרין אותו אחר אכילת הפסח כדתנן בפירקין דלעיל הראשון טעון הלל באכילתו ואנו גומרין אותו אחר סעודתנו בכוס רביעי כמו שהיו עושין הן אחר אכילת הפסח בעבור זה אמרי' עד היכן הוא אומר שאין אנו גומרין אותו עכשיו. ומפני שמפסיקין הסעודה בינתיים ומשיחין הרבה אין אנו מברכין לפניו כמו שאנו מברכין בכל ימים טובים. ועמ"ש בקונטרס הזכרונות בענינא דפסחא.
<h2>דף קיז:</h2>
צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כבר הוכחתי למעלה דמדאורייתא אינו אלא מה שאנו אומרים בתפלה ועל הכוס הוא מדרבנן ובכל המועדים אנו מזכירים יציאת מצרים בקידוש היום של תפלה אע"פ שאנו מזכירין בקידוש שעל הכוס אבל בשבת בקדוש על הכוס אנו אומרים זכר ליציאת מצרים ובקידוש התפלה אין אנו אומרים אותו. וקשיא למה לא נתקן לאומרו בשבת בתפלה שהיא עיקר הקידוש מן התורה וגזירה שוה בשבת גמרינן לה ויו"ט ילפי משבת ואמאי בימים טובים אמרי' ובשבת לא אמרינן.
<h2>דף קיח.</h2>
מאי ברכת השיר ר' יהודא אומר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי. פי' רבינו שמואל זצוק"ל אף נשמת כל חי יאמר והיינו ברכת השיר דמתני' דאילו יהללוך אנו אומרים בכל ימים שאומרים הלל ומ"ש ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת והיינו דאמרי' לתרווייהו דהילכתא כר' יוחנן וקבענוהו לאחר הלל הגדול שצריך לאומרו כדלקמן דהשתא איכא ברכה לכל חד וחד והכי הויא מילתא שפיר.
<h2>דף קיט:</h2>
אמר אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה. פי' המורה בפ' לולב הגזול מפני שכל הפרשה זו מן המיצר קראתי יה דברים כפולים עד אודך כי עניתני וכדי להשוותה כולה כופלין מאודך ולמטה.
<h2>דף קכ.</h2>
ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ראיתי מקשים בזה נחזור ונאמר לילה הראשון בכלל הי' וכשיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו ומה הלילה הראשון חובה אף כל הכלל כולו חובה ואין זו קושיא של כלום דכלל החובה מצאנו ז' ימים מצות תאכלו הילכך כשיצא שביעי לרשות ללמד על הכלל כולו יצא אבל כלל דרשות היכן מצאנו לא בא אלא מן הדין שהשביעי לימד על כל הכלל שיהא רשות וזו המידה אינה אמורה אלא בכלל הכתוב בתורה ולא בדבר שיבא מן התורה ובכל התורה לא תמצא אלא כלל דחובה שבעת ימים מצות תאכלו ולא תמצא כתוב לא תאכל אלא מן הדין יבא.
